תגית: שירי שפירא

כשאת לגמרי לבד עם עצמך, לתמיד, איזה אדם תהיי? אשה אחת, כבת ארבעים, אם לשתי בנות עשרה, בעלת השכלה בסיסית ונסיון חיים שמסתכם בעיקר בחיי משפחה שגרתיים, מקבלת בעל כורחה הזדמנות לגלות מי היא במנותק מכל מה ומי שהכירה. האשה, ששמה אינו ידוע לנו (היא מתעדת את קורותיה בגוף ראשון, ואין לה סיבה להשתמש בשמה), הוזמנה להתארח אצל חברים בבקתת הציד שלהם באלפים האוסטרים. החברים יצאו באחד הערבים אל הכפר הסמוך, ולא שבו. כשיצאה האשה לשוטט באזור לכיוון הכפר, נתקלה בקיר זכוכית שקוף שחצץ בינה ובינו, וככל שיכלה לבדוק התמשך לצדדים, חוסם אותה מלהמשיך בדרכה. וטוב שכך, שכן מן הצד שלה החיים נמשכו כרגיל, אך מצדו השני של הקיר שרר מוות. בני אדם ובעלי חיים כאחד כמו התאבנו במקומם, ובמהרה החלה צמחיה לכסות אותם.

ארוע שזעזע אותה, שארע אחרי למעלה משנתיים מאותו יום גורלי, גרם לה לכתוב את קורותיה. איש מן הסתם  לא יקרא את הדברים. פה ושם מפוזרים רמזים באשר לאותו ארוע, אבל רוב הזמן הכתיבה שלה כרונולוגית. היא עוקבת אחרי היומיום שבו ניהלה מאבק הישרדות, כדי להחזיק מעמד בקשיי המקום – הכנת מזון, דאגה לחימום, תחזוקת הבית ועוד – ובקשיי הבדידות שלא הורגלה לה. האם יש טעם בחיים שכל תכליתם לשרוד מבלי לצפות לשינויים, מבלי לקוות ליותר מאשר סיפוק הצרכים הבסיסיים? היא לא מסתירה שעלו במוחה הרהורי התאבדות, אבל אלה התפוגגו. היו בחברתה כמה בעלי חיים, ודי היה בכך כדי לספק לחייה משמעות ומחויבות. הראשון שבהם היה שונר, כלב הציד, שכנראה סולק מחברתם של מארחיה ועשה את דרכו הביתה בטרם הקיר צץ. אחריו התווספה בלה, פרה שהיתה זקוקה ליד חולבת, ומאוחר יותר המליטה עגל. הבאה בתור היתה חתולה, שבתורה הביאה לחבורה גורים, פנינה ונמר.

הספר שופע תיאורי טבע יפיפיים לצד תיאורים מדוקדקים של השגרה המפרכת של חיי האיכרות שנאלצה לסגל לעצמה במהרה. האם נותרה יחידה בעולם? הדעת נותנת שלא, שאי שם מצד זה של הקיר נותרו אנשים נוספים, אבל מכיוון שלא ראתה כל סימן להם, ומכיוון שאין לה את היכולת הפיזית לצאת למסעות חיפוש ממושכים, היא לבדה בעולם, מסתפקת – ולא סובלת מכך – בחברת בעלי החיים שבמשק ביתה. הבדידות הזו, העובדה שאת השיחות הממשיות היחידות היא יכולה לנהל רק עם עצמה, מפנה לה מרחב נפשי להרהורים על חייה שלה ועל חייהם של בני האדם בכלל.

הנה כמה דוגמיות של ציטוטים רבים שאספתי:

על הרגלי היומיום, מתיחת שעונים ומחיקת ימים מלוח השנה, המשמרים מסגרת של שעות ושל ימים: "אני לא יודעת מדוע אני עושה את הדברים האלה, הדבר שמניע אותי הוא כמעט דחף פנימי. אולי אני חוששת שאילו הייתי מסוגלת לפעול אחרת, הייתי לאט לאט מפסיקה להיות יצור אנושי ועד מהרה הייתי מסתובבת מלוכלכת ומסריחה ופולטת צלילים חסרי פשר".

על אפשרות נוכחותו של הצייד, או של כל גבר אחר, בחייה החדשים, ובהרחבה על מקומה של אשה בשנות השישים בזוגיות: "מבחינה גופנית הוא היה חזק ממני, ואילו היה כאן, הייתי תלויה בו. אולי היום הוא היה רובץ לו בבקתה ושולח אותי לעבוד. אין ספק שהאפשרות לגלגל את העבודה על מישהו אחר היתה מפתה כל גבר, ובתור גבר שאין לו סיבה לפחד מביקורת, מדוע לו לעבוד בכלל. לא, בכל זאת מוטב לי להיות לבד. גם החיים עם שותף חלש ממני לא היו מיטיבים עימי, הייתי הופכת אותו לצל של אדם ומטפלת בו עד מוות".

ועוד על חייה של אשה בתקופה שבה נדחקה להסתפק בחיי אשה ואם: "היום כשאני חושבת על האשה שהייתי פעם […] אני חשה חיבה מועטה כלפיה. אבל אני לא רוצה לשפוט אותה בחומרה. הרי מעולם לא היתה לה אפשרות לעצב את חייה במודע […] רק ענקית מהאגדות היתה יכולה להשתחרר מהכבלים האלה, והיא בשום אופן לא היתה ענקית, אלא אך ורק אשה מיוסרת ושחוקה ששכלה ממוצע, ועוד בעולם שמוטה לרעת הנשים והיה להן זר ומאיים […] אלא שיש דבר אחד שאני רוצה לזקוף לזכותה: היא תמיד חשה אי נחת עמומה וידעה שכל שהיה לה היה מעט מדי"

על מקומו של האדם בטבע, בהיותו היחיד שאינו פועל מכוחם של אינסטינקטים בלבד: "היצור היחיד ביער שבאמת יכול לעשות טוב או רע הוא אני. ורק אני יכולה לנהוג במידה של רחמים. לפעמים אני רוצה שנטל ההכרעה לא יוטל עלי. אבל אני בת אנוש, ואני יכולה לחשוב ולפעול אך ורק כמו בת אנוש, מזה ישחרר אותי רק המוות".

על הדברים שאנו מאבדים במירוץ המהיר של החיים: "רק מהרגע שהאטתי את הקצב, היער סביבי התעורר לחיים. אני לא מתכוונת לומר שזו הדרך היחידה לחיות, אבל היא בפירוש הדרך הנכונה עבורי. וכל כך הרבה דברים היו צריכים לקרות לפני שיכולתי למצוא אותה […] השעמום שסבלתי ממנו לעתים קרובות היה שעמום של מגדלת ורדים פשוטה בכנס של יצרני מכוניות. ביליתי כמעט את כל חיי בכנס שכזה, ואני תוהה איך לא התפגרתי יום אחד מרוב דכאון"

וקינה על הבחירות השגויות של האנושות: "אין דחף הגיוני יותר מהאהבה. האהבה הופכת את חייהם של האהוב והנאהב לנסבלים. אלא שהיינו צריכים להבין בזמן שזו האפשרות היחידה, שזו התקווה היחידה שלנו לחיים טובים יותר […] אני לא מסוגלת להבין מדוע היינו חייבים לבחור בדרך הלא נכונה".

על הקריאות המגוונות האפשריות בספר כתבה באחרית דבר איילת בן-ישי.

אודה שלא נמשכתי אל הספר על סמך התיאור שלו. לא חיבבתי את הרעיון של קיר שצומח בן לילה, והתרשמתי שמדובר בעוד אחד מאותם ספרי עזרה עצמית. טעיתי ממש. לא, אין הסבר לקיר, לא מי בנה אותו, ולא איך השתלט המוות על צדו השני, אבל זה באמת לא משנה. משהו קרה, עולמה של אשה אחת השתנה דרמתית, ומה עושים מכאן? בכתיבה יפיפיה ומשכנעת, שתורגמה היטב על ידי שירי שפירא, מרלן האוסהופר מוליכה אותנו, תחת חום קופח וסופת שלגים, אל נפשה של אשה הלומדת את עצמה ואת סביבתה, מגששת את דרכה אל מקומה בעולם, ומגיעה לתובנות פשוטות הצומחות על רקע מציאות מסובכת.

מומלץ מאוד.

Die Wand – Marlen Haushofer

חרגול ומודן

2024 (1963)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

את כריכת "הצמה של סבתא" מעטרים ציטוטים מתוך ביקורות שמתארות אותו כמצחיק במיוחד, מרומם רוח ונפש, מעשה שובבות קומי, וכיוצא באלה. מסתבר שקראנו ספרים שונים. בעיני הוא בעיקר מדכא, וגרוע מזה – הוא נעדר עומק.

מכיוון שהסקירה הזו תסתכם באי-המלצה, ארשה לעצמי לכלול בה מספר קלקלנים. מי שמתעתד לקרוא את הספר, אולי יעדיף לדלג עליה.

את הסיפור מספר הילד מקסי, בן שש כשהעלילה נפתחת. מקסי מתגורר עם סבו וסבתו במגורי מהגרים בגרמניה אחרי שעזבו את רוסיה. הדמות הדומיננטית במשפחה היא מרגו, סבתו של הילד, ולידה מתנהל חרש בעלה צ'ינגיס. חייו של מקסי מוגבלים לתחום הבית, נתון לשורה ארוכה של איסורים שהטילה עליו סבתו, בתואנה שהוא חולני, לא יוצלח, ולעולם לא יסתדר לבדו. היא מכינה לו עוגת יום הולדת, ומרשה לו רק לרחרח אותה, שמא יזיק לו הסוכר, בעוד היא זוללת אותה מול עיניו. היא מריצה אותו לבדיקות רפואיות, ומסרבת לקבל חוות דעת לפיה הוא ילד בריא. את שנות ילדותו בילה מנותק מחברת ילדים, וכשהוא מעמיד פנים שאינו חש בטוב בתקווה לחמוק מללכת לבית-ספר, סבתו מסבירה לו שזו רק התרגשות, ויחד עם זאת מבשרת לו כי "בית ספר זה גיהינום עלי אדמות". כשהוא שואל על הוריו, הוא אינו זוכה לתשובה. לעומת זאת הוא מולעט בסיפורי אימה על יהודי אדמוני דמוני בפרט, ועל אנשים זרים שאורבים לו בכלל. כן, הסבתא היא גם אנטישמית, למרות שניצלה קשר קלוש של המשפחה ליהדות כדי לצאת מרוסיה (את טיבו האמיתי של הקשר אותיר בגדר נעלם).

זהו, אם כן, סיפור על אשה מופרעת, ועל ילד שנופל קורבן לשגעונותיה, מטמיע את תחושת חוסר הערך שלו, וגם אם הוא מעז לבדוק את הגבולות הוא נותר נאמן למְענה שלו. צ'ינגיס, הסבא, הוא נוכח-נפקד. הוא יוצא בבוקר לעבודה, חומק בערב לחדר בו הוא ישן לבדו, בעוד אשתו חולקת ספה עם הנכד, נכנע לגחמותיה ובוגד בה. ברגעים נדירים שבהם היא מגלה חולשה, הוא מגלה כלפיה רוך בלתי צפוי. במקרים בודדים בהם הילד מופקד בידיו, הוא מרשה לו פינוקים שסבתו אסרה, אבל אינו עושה דבר כדי לסייע לו ליהנות מהם. כך, לדוגמא, הוא קונה ילד גלידה, אך צופה בו ללא עידוד כשהוא נמנע מללקק אותה. "הגלידה נמסה בידי והרגשתי כאילו אני מחזיק רימון ללא נצרה", אומר הילד. הסב אינו פוצה את פיו.

אל הבלילה הזו מצטרפות מהגרת רוסיה צעירה ובתה. האֵם תלד ילד לצ'ינגיס, ותכנע למרותה של מרגו שתשתלט עליו ועליה. הבת תלמד עם מקסי באותה כתה, תתעלל בו ותתאהב בו.

השנינות המושחזת, המובטחת על הכריכה, מגיחה רק פעם אחת, כשחזרות אינטנסיביות בסטודיו למחול שהקימה מרגו מובילות לאובדן הכרה מרוב תשישות ולקטטות במלתחות. "אולי אנחנו רק נציגוּת קטנה של הבלט הרוסי, אבל אצלנו עושים דברים כמו במגרש של הגדולים", אומרת מרגו ומכוונת בגאווה אל הקשיחות הרוסית הבלתי מתפשרת והדורסנית.

ספרה הקודם של אלינה ברונסקי שתורגם לעברית, "תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי" (בשפת המקור ראו אור שבעה ספרים נוספים בתשע השנים שבין שני אלה), הציג אף הוא דמות של אשה דומיננטית, מעורערת ומערערת, שמאמללת את משפחתה. אבל בעוד הספר הקודם תיאר, בצורה מבריקה ומשכנעת, לדעתי, את נפשה של רוזה הפסיכופטית, פה דמותה של מרגו נותרת ריקה מתוכן. בעברה של המשפחה טמונה טרגדיה – השם מאיה היקרה שב וצץ כפצע בלתי נרפא – אבל הטרגדיה הזו נבעה גם היא מאופייה העיקש והבלתי מתפשר של מרגו, כך שלא ניתן לומר, כפי שאולי הסופרת מבקשת להציע, שהטראומה עיצבה את מי שהיא בהווה. מרגו נותרת בלתי מפוענחת (ומעשה של חסד שהיא עושה בסיום אינו מכפר על חיים שלמים של התעללות), צ'ינגיס הוא בכלל בגדר נעלם, ובאמצע מצוי מקסי, שכדרכו של ילד מקבל את מה שנוחת עליו, ומודע רק חלקית לאומללותו. יש אנשים כמו מרגו וכמו צ'ינגיס, אבל תיאור גרידא ללא נקודת אחיזה שמאפשרת איזשהו הקשר, איזושהי הבנה, הוא אכזבה.

לאלינה ברונסקי יש יכולת לתאר סיטואציות מדויקות, ונראה שההקצנה עד אבסורד חביבה עליה. נהניתי מכך בספר הקודם. הפעם אין בזה די.

Der Zopf Meiner Grossmutter – Alina Bronsky

הכורסא

2019 (2024)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

תיאו ברן התאלמן מאשתו אליסה כשבנם רובין היה בן שבע. תיאו הוא אסטרוביולוג שיצר את מה שעמיתיו למחקר המחפש חיים ביקום מכנים "מדריך השטח של ברן לחוצנים", קטלוג של חתימות ספקטרוסקופיות שיכולות להעיד על צורות החיים שיצרו אותן. אליסה היתה פעילה נמרצת לשמירה על הסביבה ולהגנה על בעלי חיים. רובין היה תמיד ילד מיוחד, רגיש, מתקשה להשתלב בחברה, נוטה להתקפי זעם, מאובחן בשלל הגדרות משתנות. מות אמו, שנתים לפני הארועים המתוארים בספר, החריף את רגישותו ואת חריגותו.

תיאו מתנגד נמרצות לנסיונות לקטלג את בנו ולהלעיט אותו בתרופות. כשהוא מחליט לבקש עזרה בלתי פולשנית ובלתי פסיכולוגיסטית, הוא מספר כי לארבעה מאבחנים יש שלוש השערות שונות – "שני קולות לתסמונת אספרגר, אחד נוטה לצד של הפרעה טירדונית-כפייתית ואחד שוקל הפרעת קשב ופעלתנות יתר". באירוניה בלתי מוסווית הוא טוען כי "מוזר מאוד שבמדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות אין שם לדחף הכפייתי לאבחן אנשים". לפני שהוא מבקש עזרה הוא מנסה לגדל את רובין כמיטב יכולתו, ליצור עבורו סביבה בטוחה, לאפשר לו לשגשג. הוא נוטל חופשות ממושכות כדי לבלות עם הילד בטבע, היקר ללב שניהם. הוא משתף אותו במחקריו, ויוצא אתו לסיורים מדומיינים מרתקים בגלקסיות רחוקות. כשחווית בית הספר הופכת קשה מדי לרובין, תיאו מעביר אותו לחינוך ביתי. רובין, שכולו לב ונשמה וסקרנות וכשרון, הוא ילד כובש לב, והקשר בינו ובין אביו מופלא. תיאו מודה שאינו מומחה להורות, שאין ספק שהוא עושה טעויות, אבל הוא עושה כמיטב יכולתו, ומקווה "שכל הטעויות יאפסו זו את זו בדרך כלשהי".

ההורות בכלל, והורות לילד יוצא דופן כרובין, היא נושא מרכזי בספר, אבל לא הנושא היחיד, והיא אינה מתרחשת בחלל ריק. ארצות-הברית המתוארת בספר, אם כי ללא אזכור שמות אמיתיים, היא זו של עידן טראמפ, שאת תופעותיו תיאו מבקר נחרצות. יחד עם עמיתיו הוא נאבק לשמר את תנופת המחקר, אבל מבין שמפלגת השלטון מעונינת לחסל את הפרויקט ממניעים שאינם כלכליים או ענייניים. "אם אנחנו, האליטות באקדמיה, נגלה שיש חיים בכל מקום ביקום, הדבר לא יספק כל תימוכין לקשר המיוחד של האנושות עם אלוהים". הוא מבכה את טשטוש הפרדת הרשויות, את הפגיעה בחופש הדיבור, את השיח האלים סביב הבחירות, ומאבד אמון בכוחה של הדמוקרטיה. כשרובין מביע מודעות לעוולות, תיאו מתלבט כיצד להגיב. "רציתי לומר לו שהדמוקרטיה מצליחה למצוא פתרונות גם כשקורים דברים מכוערים. אבל הבן שלי נטה חיבה מיוחדת לכנות". הוא כואב גם את הפגיעה בחינוך – "מעולם לא תיארתי לעצמי שכל מחקר יצטרך להיות רווחי. אבל במחשבה שניה, מעולם גם לא דמיינתי שמשרד החינוך יקצץ תקציבים של בתי ספר יסודיים שמלמדים אבולוציה" – את רידודו של המדע – "הידע עבר תהליך דמוקרטיזציה והמדעים נמסרו לידי חוכמת ההמונים והוקטנו לכדי חטיפים" – את תרבות הצריכה, את התלות בשיווק ובמשפיענים, ואולי יותר מכל את השפעתו המזיקה של המין האנושי על הסביבה. רובין, בן דמותה של אמו, שותף לתחושותיו של אביו, ומושך לאקטיביזם ככל שילד בן תשע מסוגל לכך. באקלים החברתי המדכא והדורסני הם עלולים לשלם מחיר כבד.

הכתיבה של ריצ'רד פאוארס מצוינת. הוא אולי אינו אומר הרבה דברים חדשים, אבל שילוב נושאי הספר יחדיו מקורי ומוצלח, תיאו ורובין נוגעים מאוד אל הלב, והנושאים המעסיקים אותם ראויים מאוד לדיון. אני תוהה על הבחירה בשם הספר בעברית. "השתאות" בעיני נושאת משמעות חיובית של התפעמות ופליאה, בעוד השם המקורי מכוון יותר אל מבוכה ובלבול. אבל אין לי רעיון מוצלח יותר, ובסופו של דבר זה לא באמת משנה. שירי שפירא תרגמה להפליא, והספר, שנמנה עם הרשימה הקצרה לפרס בוקר 2021, מומלץ בהחלט.

Bewilderment – Richard Powers

עם עובד

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

פרנקי וזיק הם בני-עשרה בודדים. שניהם ננטשו על ידי אבותיהם ונותרו עם האמהות הפגועות. שניהם בעלי כישורים יצירתיים – היא כותבת, הוא מצייר. שניהם מתבדלים מטבעם. הם נפגשו בקיץ חם אחד, כשאמו של זיק בחרה לשוב אל בית אמה, בעיירה בה מתגוררת משפחתה של פרנקי, כדי להתאושש אחרי הנטישה. בהדרגה נוצר ביניהם קשר של ידידות ומעט משיכה מינית, אך את העוגן של חברותם מהווה האמנות.

באחד הימים העלה זיק את ההצעה ליצור יצירה משותפת, ולהציג אותה ברחבי העיירה בעילום שם. "נתלה אמנות, אולי נחביא אותה בכל מיני מקומות בעיירה, ואנשים יהיו כזה, מי עשה את הדבר המגניב הזה, ואנחנו נהיה כזה, וואו, לא יודעים. בטח מישהו ממש מגניב, ואז נלך משם ומין נשרוק לעצמנו עם הידיים בכיסים". פרנקי כתבה את הטקסט, "הקצה הוא שכונת אשפתות שורצת מחפשי זהב. אנחנו פושעים נמלטים, והחוק הכבוש רעב לאוכלנו", זיק עיטר, ובמעין ברית דמים ריססו טיפות מדמם שהתפזרו על הדף ככוכבים. עותקים מן הכרזה שיצרו תלו בחשאי ברחבי העיר, הטמינו בתיבות דואר, ובאובססיביות בלתי ברורה יצרו עוד ועוד עותקים להפצה.

מה שהיה אמור להיות ריגוש אישי הפך למה שכונה "הבהלה הגדולה בקואלפילד". היו שמועות על מעורבות של כת השטן, קמו חקיינים, נוצרו סכסוכים, אנשים מתו. פרנקי וזיק, שנשבעו זה לזה לשמור את זהותם כיוצרים בסוד, לא פצו פה ונותרו לחיות עם רגשות אשמה.

שנים אחר-כך עיתונאית סקרנית החלה לשאול שאלות, ובחקירותיה הגיעה אל פרנקי, כעת כבר אשה בוגרת, נשואה ואם לבת.

"זה לא הזמן לפאניקה" הוא סיפור קצר שנמרח ללא תוחלת על פני רומן שלם, וגם כסיפור קצר הוא לא היה מצליח לשכנע. הבעיה העיקרית שהיא שלפרנקי ולזיק אין שום סיבה לחוש אשמה. הטמטום והעדריות של הבריות לא היו קשורים בשום צורה לכרזה שיצרו. נניח שכבני-עשרה הם נטו לעודף רגשיות ולפאניקה; הנסיון לגרום לקורא להאמין שהיתה לכך השפעה על המשך חייהם מותח עד הקצה את גבולות האמינות. לכך יש להוסיף את הפלקטיות של הדמויות כולן, ואת הנסיון הלא מוצלח של הסופר לכתוב כנערה וכאשה.

אילו רק זכרתי שקווין וילסון כתב גם את "אין מה לראות פה", הייתי חוסכת לעצמי את הקריאה.

Now is not the Time to Panic – Kevin Wilson

עם עובד

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

חייהם של אנבל ובני, אם ובנה בן השתים-עשרה, נשברו באחת כשקנג'י או, מוסיקאי, בעלה של אנבל ואביו של בני, נדרס בשובו בלילה מהופעה. קנג'י, בוגר מקדש זן וחובב ג'ז מושבע, העניק לתא המשפחתי התלהבות ותחושת בטחון – "אנחנו משפחה שמחה," נהג קנג'י לומר. "אנחנו משפחת צ'ירי-או!" – ומותו המיותר ערער את הנותרים בלעדיו. אנבל, שגדלה במשפחה בעייתית, וויתרה על חלומותיה להיות ספרנית כדי לפרנס את בנה ולאפשר לבעלה לעסוק במוזיקה, נותרה ללא משפחה וללא חברים, והדכאון גרם לה להזניח את עצמה ואת ביתה. בני, שחווה עד אז יציבות ואהבה, גם אם לא רווחה כלכלית, הפך את חדרו לשמורת טבע של נקיון בלב ההזנחה, והחל לשמוע קולות.

"הספר שבעין הסערה" הוא סיפור התבגרותו של בני, שבתוך המולת הקולות המסתערים עליו מבקש את קולו שלו. הוא יחוש רדוף, אחוז פחד, ינסה לחסום את הקולות, יופנה לטיפול פסיכולוגי, לאשפוז ולתרופות, יתמודד עם הסטיגמה שתודבק לו, יתחבר עם טיפוסים יוצאי דופן, ויחווה טלטלות של בן-עשרה, עד שילמד לחיות עם חריגותו ולקחת עליה אחריות. בני הוא נער כובש לב, חסר אונים כילד, וחקרן כפילוסוף, מתמרד כנער, ואחראי כמבוגר.

את סיפורו של בני מספר לנו, ולבני עצמו, סֵפֶר. פה ושם נשמע קולו של בני, המבהיר נקודה כלשהי, מתווכח עם הספר בדבר נושאים שהספר אינו מסתיר גם אם בני היה מעדיף שיעשה זאת, מבקש מהספר שירחיב בנושאים שאינם מוכרים לו מהתנסות אישית, כמו יחסי הוריו לפני שנולד. הבחירה הסיפורית הזו עשויה להשמע מוזרה, אבל היא עובדת מצוין. יש בה אמירה עקיפה אך ברורה על כוחם של ספרים לעשות סדר במחשבות, להציג עולם מאורגן מתוך שלל אלטרנטיבות. היא מהווה חלק בלתי נפרד מאישיותו של בני, שכבר כתינוק הוקסם מן הספריה ומן הספרנית שהקריאה סיפורים לילדים, וכעת היא והספרים משמשים לו עיר מקלט, מקום בו גם הקולות המטרידים נאלצים לשמור על שקט.

"הספר שבעין הסערה" הוא גם סיפורה של אנבל. רות אוזקי מעצבת באופן מושלם דמות רבת פנים, עמוסת פגמים ומעלות. כן, היא אינה מטפלת בעצמה, אוגרת זבל מיותר שאינה מסוגלת לפנות, שוכחת לקנות אוכל, ונוטה להתייחס אל בני כאל פעוט. אבל היא נאבקת להחזיק מעמד מול איומי פינוי מהדירה, ונלחמת בשיניים להחזיק בעבודתה הבלתי מספקת כמנטרת חדשות מן העיתונות המודפסת. כשהפוקוס עובר אל העיתונות האלקטרונית היא צועדת ללא מורא אל העולם החדש והבלתי מוכר. וחשוב מכל, כשבני זקוק לה ולהגנתה, האשה הזו, הקרובה להרים ידים לגבי עצמה, הופכת לפנתרה.

במשולב עם הסיפור על תא משפחתי קטן המתמודד עם משבר גדול, הסופרת מבקשת להעביר מסרים חברתיים. תרבות הצריכה היא נושא מרכזי בספר. "מה גורם לאדם לרצות כל כך הרבה דברים? מה מעניק לדברים את הכוח לכשף ולפתות, והאם התשוקה לעוד יודעת שובע?", שואל הספר. "בשביל מרבית בני האדם בהיסטוריה לא היתה כלל אפשרות של "עוד". המטרה היתה "מספיק"", עד שבאה המהפכה התעשייתית והפכה את היוצרות, ו"תעשית הפרסום התופסת תאוצה השתמשה בלשונה המפוצלת כדי להפוך אזרחים לצרכנים". דחיקתו של הטבע, שבגינה יש המציעים לעידננו הגיאולוגי את השם אנתרופוקן, אף היא שבה ועולה באמצעות יכולתו של בני לחוש את זכרונותיהם של חפצים מן הימים בהם התקיימו עדיין כמרכיביהם הראשוניים. זה מה שיש לספר המדבר עם בני לומר בענין זה: "בהתחלה, לפני שהיו חיים, כשעולם הדברים היה העולם כולו, כל דבר היה חשוב. ואז החיים קרו […] ולא עבר הרבה זמן עד שגרמתם לקרע, עד שחילקתם את החומר לשני מחנות, לחומר העשוי ולחומר הלא עשוי […] תחילה בהיסוס, בהתקדמות איטית ולא רציפה – פה סיר חמר, שם ראש חץ, חרוז, מקבת, גרזן – טיפסתם במעלה עולם החומר […] עד שבקפיצות פרועות, שכיניתם לבסוף בשם קידמה, העשויים שגשגו והלא עשויים הידרדרו לדרגה של משאב ותו לא, למעמד צמיתים נחות שיש לכבוש, לנצל ולעצב ממנו משהו אחר, דבר שיהיה יותר לפי טעמכם". הסופרת מבקשת לתת את הדעת על התלות ההדדית של כל הדברים, שקיומם מותנה זה בזה: "בתורת הזן אנחנו מכנים זאת התהוות הדדית או התהוות מותנית או תלות גומלין".

רות אוזקי, בת לאב אמריקאי ולאם יפנית, מתיחסת בספריה לחיים בין שתי התרבויות. קנג'י הוא בן לאב קוריאני ולאם יפנית, שהיגר למערב, ובנו נושא את תוי פניו האסייתים. הזן, שהיה נוכח בחלק משמעותי בחייו, נכנס לחיי משפחתו אחרי מותו בדמות ספר מתורגם מיפנית, "קסם הסידור", שנדמה ככופה עצמו על אנבל. הוא לא ישנה את חייה, כפי שהיה אולי מכוון סופר מוכשר פחות מאוזקי, אבל בדרכים מעודנות הוא מציע לה ברירות, ובזכותו, כמו בספרה הקודם "סיפור זמני", מושטת יד עוזרת בין מערב ומזרח.

הספר שופע אזכורים ספרותיים, מוזיקליים, פילוסופיים ואמנותיים. ציטוטים מפיו של ולטר בנימין פותחים כל אחד מחלקי הספר, וקטעים מהגותו משולבים בהתפתחותו של בני. לסיפורו של בורחס, "האלף", יש נוכחות משמעותית בעלילה. המוזיקה של בני גודמן, המוזיקאי הנערץ על קנג'י, נוכחת בזכרונותיו של בני מאביו. "תקשיב, בני שלי! זה חי ובועט, ככה אנחנו צריכים להיות!", אמר לו האב המתפעם כשהאזינו יחדיו לתקליטים הישנים. קנג'י אף קרא לבנו על שמו: "נתתי לך את השם שלו כדי שגם אתה תהיה גוד מן, איש טוב!"

שמו של הספר במקור לקוח מתוך משפט מ"קסם הסידור": "באותו יום מורי לימד אותי שיעור יקר ערך על ארעיות הצורה ועל טבעם הריק של כל הדברים". השם העברי שאול, כך אני סבורה, מ"אני פורק את ספרייתי" מאת ולטר בנימין: "הסערה [סערת ההתרחשויות] דוחפת אותו [את מלאך ההיסטוריה] ללא הפוגה לעבר העתיד שאליו הוא מפנה את גבו, בשעה שערימת ההריסות שלפניו הולכת ומתגבהת עד השמים".

תקצר היריעה מלתאר את הדמויות המעניינות המשתלבות בחייהם של אנבל ושל בני, ומלעמוד על שפע נושאי המשנה ועל האופן בו רות אוזקי שוזרת אותם בכשרון לכלל מסכת חיה ומורכבת. אסיים אם כך בהערכה לתרגום היפה של שירי שפירא, בהמלצה חמה על הספר, ובשיר האהוב על קנג'י, Life Goes to a Party, בביצועו של בני גודמן מתוך קונצרט בקרנגי הול ב-1938.

The Book of Form and Emptiness – Ruth Ozeki

עם עובד

2022 (2021)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

ליליאן ומדיסון נפגשו בפנימיה יוקרתית לבנות והפכו לחברות. מדיסון היא בת למשפחה עשירה, צועדת בבטחה על מסלול שאפתני שעתיד להוביל אותה לעושר גדול יותר ולעמדת השפעה ברמה הלאומית. ליליאן היא בתה של אם קשת-יום מנוכרת ושל אב בלתי ידוע, שבזכות הצטיינותה בלימודים זכתה במלגה לפנימיה. השאיפה שלה היא, פחות או יותר, להשתחרר מן הבית שבו גדלה. למרות שעבירה על תקנות המוסד שביצעה מדיסון גרמה דווקא לסילוקה של ליליאן, ובפועל לדיכוי כל תקוותיה, השתיים נותרו בקשר מכתבים, והן רואות זו בזו את החברה הטובה ביותר, אולי החברה היחידה. כשמדיסון מציעה לליליאן לטפל בשני ילדיו התאומים מנישואים קודמים של בעלה, ליליאן משליכה מאחוריה "קריירה" כעובדת בסופרמרקט, ועוברת לגור עם שני הילדים בבית האורחים באחוזה של חברתה.

ג'ספר, בעלה של מדיסון, הוא סנטור, ששמו מוזכר כנשיא עתידי. ילדיו, בסי ורולנד בני העשר, שלוקים בתופעה מוזרה של התלקחות ספונטנית, אינם משתלבים בתכניותיו, אבל משום שאמם הביולוגית מתה אין לו ברירה אלא לקחת אותם תחת חסותו. כאן ליליאן נכנסת לתמונה. למשך חודשי הקיץ, עד שיוחלט בדבר עתידם של הילדים, היא אמורה לטפל בהם, קרוב למשפחתם אך לא ממש בתוכה.

ההתלקחות הספונטנית, שבה לוקים הילדים, היא, בעיני, היבט בלתי נחוץ בספר. התופעה הזו אינה קיימת באמת, בוודאי לא כפי שהיא מתוארת כאן, ככזו שאינה פוגעת במתלקחים עצמם. אני מניחה שהסופר התכוון ליצור מקבילה על-טבעית לרגשות שמפעמים בילדים שחוו חיים טראומטיים כמו בסי ורולנד, אבל הספר היה עשוי להרוויח מהיצמדות למציאות.

משום שהספר צפוי מאוד, ברור שליליאן מחליקה כמו מומחית לתפקיד האומנת, למרות אפס כישורים. החיים המשותפים של השלושה יידעו עליות ומורדות עד הסוף הצפוי אף הוא. העלילה הבלתי מפתיעה שופעת סטראוטיפים, בעיקר על החיים הפריבילגים של אלו שנולדו למעמד גבוה, ומכיוון שכתוצאה מכך מרבית הדמויות שטוחות, התוצאה בכללותה אינה משכנעת. דמויותיהם של הילדים הן מעט יוצאות דופן מבחינה זו, אבל פרט לכך באמת "אין מה לראות פה".

Nothing to See Here – Kevin Wilson

עם עובד

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

ג'יין, אשה צעירה שזה עתה נישאה וקבלה משרה ראשונה כעובדת סוציאלית, מגלה שאין די בכוונות טובות. ההחלטות היבשות והקשות שהיא נדרשת להחליט גורמות לה תוך זמן קצר לומר, "אני לא רוצה שיהיה לי הכוח להחליט דברים כאלה". על פי חוקי החברה בתקופתה, ראשית שנות הששים, עליה לשמש אשה קישוט לבעלה, להמתין לו בשלווה בשובו מהעבודה, ולהתלות על זרועו בארועים חברתיים. על פי חוקי המקצוע בו בחרה, עליה להמנע כליל ממעורבות רגשית. היא אינה מסוגלת להשלים עם אף אחד מן החוקים האלה.

השקרים בחייה של ג'יין רבים, לאו דווקא הכרחיים. היא בוחרת ליטול גלולות למניעת הריון, וכדי להמנע מעימות עם רצונו של בעלה להקים משפחה מיד, היא מסתירה ממנו את בחירתה. היא נפגעת כשהוא מתייחס בחוסר רצון ובחוסר ענין להחלטתה לעבוד, אך מעדיפה לטאטא את תחושותיה אל מתחת לשטיח. אבל השקרים הללו, מכבידים ככל שיהיו, מחווירים בהשוואה לשקרים איתם היא מתבקשת להשלים בעבודתה. בשונה ממדינות אחרות בארצות-הברית, שהתנערו מן האאוגניקה לאחר מלחמת העולם השניה, בשל הנינוח הנאצי שהתלווה אליה, צפון קרולינה המשיכה לבצע ניתוחי עיקור להשבחת הגזע האנושי עד מחצית שנות השבעים, לכאורה בהסכמה, אך לעתים קרובות ברמיה. בידי העובדים הסוציאלים במדינה ניתן הכוח לקבוע גורלות, ולהחליט על עיקור במקרים של איי קיו נמוך, או של אפילפסיה או מחלת נפש. גם עבריינות או הפקרות, יהא מובנו של המושג אשר יהא, היוו עילה לניתוח הבלתי הפיך. במקרה (הבדוי) המתואר בספר השתמשו בכוח זה, או ניסו להשתמש בו, לגבי שתי קטינות, מבלי לטרוח לשאול לדעתן או להודיע להן על העומד להתרחש.

אייבי, אחת הקטינות, מספרת את הסיפור בגוף ראשון במשולב עם קולה של ג'יין. אייבי בת החמש-עשרה מתגוררת, יחד עם אחותה המבוגרת ממנה בשנתים, עם סבתן החולנית, ועם ויליאם, בן אחותה, פעוט בן שנתים, במבנה רעוע בחווה, ללא מים זורמים, בצפיפות ובמחסור. גם לאייבי צרור שקרים משלה, כולם נובעים מיצר הישרדות בסיסי. הבנות עמלות בעבודה קשה במטע הטבק של בעלי החווה, ולמרות אהבתן העזה לפעוט, הוא סובל מפיגור התפתחותי, ככל הנראה תוצר הסביבה, ונופל חדשות לבקרים קורבן לתאונות, הנגרמות מחוסר תשומת לב ומחוסר מודעות – שלו ושלהן – לסכנות. לטובתו, כך על פי הספר, יש להרחיק אותו מן הבית. לטובתן של הבנות, שוב על פי האות היבשה והקרה, יש למנוע מהן להכנס להריון, לא רק בגיל צעיר אלא בכלל. בין אם הכוונות של העוסקים במלאכה טובות, ולעתים אף רצויות, ובין אם הן נובעות מלב שהתקשח ומניצול לרעה של הכוח שניתן בידיהם, כשמרימים את הראש מן הנייר ומתבוננים בבני האדם בהם מדובר, הסוגיות אינן פשוטות כלל וכלל, ובכל מקרה הרמיה הכרוכה בהן נתעבת.

שתי הנשים הצעירות, השונות כל כך זו מזו, תשתפנה פעולה ותשנינה את עולמן. אייבי תצטרך ללמוד לתת אמון, למרות נסיון חייה שלימד אותה את ההפך. ג'יין תצטרך לנקוט עמדה כשתגלה את הכוחות המניעים את העבודה שהיא אמורה לבצע, ולדבוק בעמדתה שאינה רואה את לקוחותיה כמטופלים אלא כבני אדם.

דיאן צ'מברליין ביססה את ספרה על מקרים שארעו (עדויות של קורבנות העיקור ניתן לראות כאן). באחרית דבר היא כותבת שיכלה לבחור לספר על מקרי קיצון שלא ייאמנו, אבל העדיפה מקרה קרוב לנורמה – בחירה נכונה בעיני, שאינה ממזערת את מימדי העוול, אלא להפך. הספר ממוקם על רקע תקופתו, עידן של גזענות בוטה כלפי שחורי עור, ושל צמצום חייה של האשה אל בין קירות ביתה. שתי הדמויות המספרות נוקטות בסגנון פשוט וישיר, הנכנס היישר אל הלב, והשאלות העולות מן העלילה רלוונטיות גם היום בשינויים המתבקשים מחלוף העתים.

קריא מאוד, מרתק, נוגע ללב ומומלץ.

Necessary Lies – Diane Chamberlain

עם עובד

2020 (2013)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

"נעורים ללא אל" נכתב ב-1937 על ידי אדן פון הורבאט, שזכה להצלחה להצלחה כסופר וכמחזאי בגרמניה בראשית שנות השלושים, אך חינו סר ב-1933 כשביקש לכבות את הרדיו בעת נאומו של היטלר. הוא הוכנס לרשימת הסופרים המנוונים, ונמלט לאוסטריה. שנה אחר-כך שב לגרמניה, ובמשך כשנתים כתב תסריטים בכפוף להנחיות הצנזורה. כשקץ באוירה ששררה בארצו, ובעבודה תחת מגבלות שלא היה שלם אתן, עזב שוב (על כך ועוד באחרית דבר מעניינת מאת טלי קונס).

הספר מסופר מפיו של מורה צעיר, המלמד היסטוריה וגיאוגרפיה בגימנסיה. בפרק הפותח את הספר הוא מתאר בעקיפין את אוירת התקופה. העבודות שהוא בודק עוסקות בנושא "מדוע אנו זקוקים לקולוניות?", ותוכנן הוא, כהגדרתו, "חיבורים שמסיקים מסקנות שגויות על סמך הנחות עקומות". בימים כתקנם היה המורה מעיר לתלמידיו הערות הנוגעות הן לתוכן והם לדרך הכתיבה, אבל כעת על פי הכללים המורה אינו רשאי להעיר על תוכן החיבורים. כשהוא אינו מתאפק ואומר לאחד התלמידים שגם הכושים הם בני אדם, הוא מעורר עליו את חמת הוריו של התלמיד, ומקומם את תלמידיו החותמים כולם על מכתב ובו הם מביעים את רצונם לא ללמוד אצלו יותר.

רובו של הספר מתרחש לאחר מכן במחנה אליו יוצאים התלמידים והמורה, מחנה בן ארבעה שבועות שנועד לחזק את הלאומיות של הנערים, ולהעניק להם חינוך קדם-צבאי. במהלך השהות במחנה פורץ סכסוך בין שני נערים, ואחד מהם נרצח. המשפט שנערך לנער החשוד ברצח, והנסיון ללכוד את הרוצח האמיתי מתוארים בחלקו השני של הספר.

סגנונו של הספר קטוע, אולי כסממן של מחנק ושל קוצר נשימה, אולי משום שבאוירת אותה תקופה מוטב היה למעט במילים. עם זאת, לרבים מהמשפטים בספר, קצרים ותמציתיים כשל שיהיו, יש משמעות פשוטה ורובד מחתרתי כלשהו המתלווה אליה, והכפילות הזו משקפת את חייהם של מי שאינם מתיישרים בעומק לבם עם המתחולל סביבם. המורה אינו מציג עצמו כמתנגד משטר אמיץ. להפך, רוב הזמן כלפי חוץ, וגם קצת בתוך עצמו, הוא הולך בתלם, שומר על עורו. כך, למרות שהוא מתנגד לכל מה שהמחנה מייצג, הוא מודה כי "התלמידים כמובן התלהבו מכל זה, וגם אנחנו המורים שמחנו, כי גם אנחנו אוהבים לשחק באינדיאנים". וכמו כולם הוא תולה דגל לכבוד יום הולדתו של המנהיג, ומצדיק זאת באומרו כי " מי שמתעסק עם פושעים וטפשים מוכרח לסגל לעצמו התנהגות פושעת וטפשית, וָלא הוא דן את עצמו לכליה".

מכיוון שקראתי כמה ספרי עיון על עלית הנאצים, השיטות החינוכיות ורוח התקופה לא היו חדשים לי. יחד עם זאת יש בספר דרך סיפור יחודית וזוית ראיה אותנטית בזמן אמת, ולמרות שאינו רחב היקף הוא מציע שפע של תובנות ושל אבחנות מפוכחות על כוחה ההרסני של אמונה עיוורת ועל כוחו סוחף-הכל של חינוך עדרי.

ספר יוצא דופן ומומלץ

Jugend ohne Gott – Ödon von Horváth

עם עובד

2017 (1937)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

לעתים נדירות אני ממש מתעבת ספר, והארוע הנדיר הזה התרחש כעת בעזרתו של מקסים בילר וחמישה הסיפורים שבקובץ. בנסיון ראשון הנחתי אותו בצד באמצע הסיפור הראשון, בנסיון שני הצלחתי איכשהו לקרוא את השני ואת הרביעי, ובנסיון אחרון – בכל זאת מדובר ב"עם עובד", הוצאה מוערכת בעיני – דשדשתי בסיפור השלישי עד סיומו. אי אפשר לומר שלא נתתי לו הזדמנות הוגנת.

בסיפור הראשון, שעל שמו נקרא הספר, ברונו שולץ – היסטרי, רדוף הזיות ופחדים – מסתגר בחדר במרתף, ומנסח מכתב אל תומס מאן. הוא מבקש כנראה למשוך את תשומת לבו של הסופר הדגול, ועושה זאת באמצעות סיפור בדוי על בן דמותו של מאן שמסתובב בעיר. אם הסיפור הזה הוא מחווה לברונו שולץ, כפי שמצוין על הכריכה, אני כנראה מבינה לא נכון את משמעות המונח. שולץ שבסיפור הוא טיפוס דוחה – גבלס היה מאמץ בשמחה את דמותו כמייצג הגזע היהודי – עד כדי כך שנטשתי את הסיפור בגועל. לעולם לא אדע מה רצה שולץ ממאן, ולמען האמת ממש לא אכפת לי.

הסיפורים הבאים פחות דוחים, אבל באמת לא הבנתי למה נכתבו. קראתי, כאמור, שלושה מהם: "הליברמן האמיתי" מכיל גם הוא שני יהודים דוחים שגזלו תמונות במלחמת העולם השניה. "פרופסור גרוסמן" מסופר מפיו של יהודי שמן בעל עיני עגל יהודיות, שמגיע ללווית בתו, אותה לא ראה מעולם. "להתראות בקיבוץ הזורע" – הסיפור הסביר יחסית בקובץ – מסופר מפיו של נער יהודי-גרמני, שאחיו נהרג במלחמת יום כיפור. אין לי מושג במה עוסק הסיפור האחרון, "הרלם הולוקוסט", כי תש כוחי.

הנובלות מתוארות על הכריכה כ"שנונות ומרירות" והסופר כ"ילד הרע" של הספרות הגרמנית. לא מצאתי שנינות בסיפורים, ואם ילד רע פירושו סיפורים רעים, אז לא, תודה.

Im Kopf von Bruno Schulz – Maxim Biller

עם עובד

2017 (2013)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא