תגית: שכנים

"אהבה יד ראשונה" מתרחש בבנין משותף. הספר נפתח עם הגעתה לבנין של דיירת זמנית, סופרת שמבקשת להתבודד כדי לעמוד בהתחיבות למו"ל לספק ספר חדש, ומסתיים מספר חודשים אחר-כך עם עזיבתה. בין שני ארועים אלה מסופרים בגוף ראשון סיפוריהם של דיירי הבנין, שחייהם משיקים אלה לאלה. האהבה משותפת למרבית סיפורי החיים הנפרדים. לעתים זוהי אהבה שמומשה ושרדה או אבדה: אהבתה הישנה והנשכחת של הסופרת לדייר הפנטהאוז, שמצדו לא שכח דבר; אהבתם של שני רופאים שהפכה לנינוחות זוגית; השתוקקותה של פגועת נפש אל בעלה שנטש לפני עשרות שנים. ולעתים זוהי הכמיהה לאהבה או הויתור עליה: השלמתה של בת שלושים עם הצורך להתפשר כדי לזכות בזוגיות; החלטתה של אשה ללדת ילד מתרומת זרע ולוותר כליל על זוגיות.

מירה מגן מיטיבה, כרגיל, לאפיין דמויות והלכי רוח. שלא כרגיל, הסיפורים הנפרדים אינם מתגבשים ליצירה שלמה, אולי בשל ריבוי הדמויות, ויותר מדי תמיהות נותרות בלתי פתורות. הספר מדשדש לאטו, וכשסוף סוף מתרחש בו דבר מה הוא לוקה באי סבירות, בעיקר בשל דמותה של יולה הסופרת שהיא אחת החוליות החלשות בספר. אנחנו מתבקשים להאמין שהיא אינה זוכרת התרחשות דרמטית בחייה, שהיא נזקקת לטריק בלתי הגיוני כדי להכנס לדירת השכן במקום לדפוק על הדלת, ובכלל המוכנות שלה לדון באהבה הישנה למרות הפוטנציאל ההרסני של דיון כזה אינה מתקבלת על הדעת. כן, אנשים נוהגים מפעם לפעם, אולי לעתים קרובות מדי, באופן בלתי סביר, אבל היצירה אמורה לשכנע שקיים איזה סוג של הגיון פנימי בחוסר ההגיון, וכאן ההיבט הזה נעדר.

עוד היבט שנותר בלתי מוסבר הוא היותה של פגועת הנפש מעין ציר מחבר בין הדמויות. בלי סיבה מתקבלת על הדעת השכנים, כל אחד בדרכו, מוקסמים ממנה, ובאופן מלאכותי כלשהו רואים את עצמם משתקפים בה. לא יכולתי שלא להזכר ב"צייד בודד הוא הלב" המצוין, שבו מוצאות הבריות עוגן באדם שאינו נותן את לבו אליהם, אלא ששם הבדידות הקשה מסבירה את ההיקשרות הזו, את האופן בו אנשים משליכים על הזולת מהרהורי לבם. כאן ההיקסמות אינה ברורה.

לא ברורה לי גם ההתיחסות למלאכת הכתיבה. בסיום הספר מצהירה יולה כי לא תכתוב יותר, "אם רק אעמוד בכך", אבל במהלכו של הספר היא כותבת כי "לו הייתי עשב לא הייתי בודה מחלה סופנית לילד שלי, לא הייתי ממציאה אסון קולוסלי שיאפיל על קץ היצירה שלי, על דעיכת היכולת וגוויעת הסופרת, לא הייתי מנפחת נמלה ועושה ממנה פיל", ומתיחסת בכך לפרטים מתוך עלילת הספר. לא הבנתי את הצורך בערפול הזה של כותבת-לא-כותבת.

ובפינת הקטנוניות: "אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל" הוא של קונילמל, לא של שלמה ושלמַי.

מירה מגן היא כותבת סבלנית, שספריה מתנהלים בדרך כלל לאיטם ובפרטנות. מכיוון שחוויתי בספרים אחרים שלה, כמו "אחותו של הנגר", היקשרות איטית ומאוחרת לדמויות ולסיפור, לא מיהרתי לכתוב סקירה. חיכיתי שהספר יחלחל, שיצופו תובנות שלא ראיתי תוך כדי קריאה. לצערי, זה לא קרה.

אם מוכנים להסתפק בקריאה נפרדת של כל דמות, אפשר להעריך את הספר. כמכלול הוא חלש בעיני.

כנרת זמורה דביר

2022

אלטוס דה לה קסקדה היא שכונת יוקרה בבואנוס איירס. תושבי השכונה מתיחסים אליה כאל מועדון סגור, ויש לזה גם היבט פיזי: השכונה מוקפת חומה, ובה שלושה שערים – באחד נכנסים התושבים באמצעות כרטיס מגנטי, בשני אורחיהם לאחר הצגת תעודה מזהה ואישור כניסה, והשער השלישי מיועד לאנשי שירותים. השכונה מתוכננת בקפידה, עם תקנות בניה מחמירות, הקפדה על נקיון והשקעה בשטחים ציבוריים ירוקים. גם מבחינת המינהל הפנימי היא מאורגנת למופת, עם ועדות קבלה וארגוני שמירה וועדות משמעת. ההיררכיה החברתית נשמרת בקפידה, כולל קביעת מיכסות למיעוטים ושמירה על מרחק הולם מן המשרתים והעוזרות. למותר לציין כי יש צורך בחוסן כלכלי כדי לגור בשכונה הזו.

הספר מסופר ברובו מפיה של ווירחיניה, תושבת המקום העוסקת בתיווך נדל"ן. היא הראשונה הפוגשת במועמדים להצטרף לשכונה – קאנטרי, בפי תושביה – ובפנקס האדום המפורסם שלה נאגר מידע על שכניה. הפרקים שאינם מסופרים בפיה מסופרים כנראה מפי תושב או תושבת ותיקים במקום.

ארבעה גברים תושבי השכונה נפגשים מדי יום חמישי בביתו של אחד מהם. נשותיהם אינן מורשות להצטרף לפגישות, ומשום כך הן מכונות בבדיחות הדעת "האלמנות של יום חמישי". בפרק הפותח את הספר מתגלים שלושה מן הגברים מתים בבריכת הבית המארח, והכינוי של הנשים הופך באופן מצמרר להיות מדויק.

פתרון תעלומת המוות יגיע רק בפרק האחרון. זה אינו ספר מתח בלשי, והמשטרה או בלשים פרטיים אינם מנסים לפתור את התעלומה. תושבי השכונה, או שאינם מעונינים לחקור לעומק, או שהם משלימים עם הרעיון שמדובר בתאונה. בכל מקרה, כמו בכל מה שקשור להתנהלות השכונה, גם במקרה הזה דברים נסגרים בתוך החומות, ולגורמים חיצוניים לא ניתנת דריסת רגל.

כשווירחיניה מגוללת בכנות ובתמימות את סיפורו של המקום, מתברר שמה שרואים בחוץ הוא רק מעטה זוהר, שתחתיו רוחשים חיים אפלים. מערך היחסים בין עובדים למעבידים מזכיר במשהו את "העזרה". המיכסות לקהילות השונות מכסות על גזענות לשמה. הועדות השונות מתפקדות לעיתים כמשטרת מחשבות וכמשמרות צניעות. הסובלנות לשונה שואפת לאפס. יש בעל מכה, אשה שיוצאת מדעתה, סטיות מיניות, אלכוהוליזם, סמים, והכל מטואטא מתחת לשטיח כדי שאף אחד לא יידע.

ברקע, המיתון ששקעה בו ארגנטינה בסוף האלף הקודם, והחורבן הכלכלי שהמיט על תושביה. תושבי הקאנטרי מנסים לשמור על חזות נוצצת כלפי חוץ, אבל תחתיה נבקעים בקיעים עמוקים, ומשפחות נהרסות בזו אחר זו ככל שהמצב הכלכלי הולך ומידרדר.

הספר כתוב מצוין, קריא מאוד, זורם, ולמרות שהוא מטריד ואפל קשה להניח אותו מהיד.

באתר הארץ מצאתי כתבה מאלפת אודות הספר.

Las viudas de los Jueves – Claudia Pineiro

הוצאת כתר

2010

תגום מספרדית: רינת שניידובר

את שלד העלילה מהווה מערכת יחסים עכורה ועוינת בין הסופר, המספר בגוף ראשון, ומבקר הספרות המתעלם ממנו לחלוטין. על מנת להקצין ולחדד את המערכת הזו, מזמן מגד את השניים לדור בכפיפה אחת באותו בנין, מה שפותח בפניו את האפשרות להטעים אותנו מחיי בית משותף, משימה בה הוא עומד בהצלחה.

סביב השלד הזה מסופרים כמה וכמה סיפורים, ששייכים ושאינם שייכים לעלילה המרכזית. המבנה הזה, של סיפור שמוביל לסיפור שמוביל לסיפור, חוזר גם בספרים אחרים של מגד ("פויגלמן" הוא דוגמא טובה). בדרך-כלל הקפיצות הצידה אינן מזיקות לשטף העלילה, והן מעניינות לכשעצמן. עם זאת לפעמים לא ברור למה הוא מחליט להפליג למרחקים כל-כך גדולים, שאינם נקשרים לדבר, ופה ושם מצאתי את עצמי מעט קצרת רוח. מאידך, מכיוון שמגד הוא מספר מוצלח, השיטה הטובה היא פשוט להתרווח ולהתענג על כל פרק, בלי לנסות לנתח איך ולמה הוא נכלל בספר. בתיאור ביקור אצל הוריו בזכרון-יעקב, למשל, הוא שם בפי אביו החורג סיפורים מן ההיסטוריה של המקום. שייך לעלילה? לא. מעניין וקריא? כן.

"הגמל המעופף ודבשת הזהב" מוגדר ע"י אהרון מגד כסאטירה. כדרכה של סאטירה, דמות הגיבור מוקצנת. מגד, עד כמה שיכולתי ללמוד מן הספרים שכבר קראתי, ניחן ביכולת מרשימה לתאר דמויות לא חד מימדיות. ב"עד הערב", לדוגמא, הוא נכנס עמוק ונכון לתוך מחשבותיו המתפתלות של המספר. גם בספר הזה הוא מיטיב לאפיין דמויות ולהבין אותן ואת התנהגותן המשתנה. אבל המבקר, אליו מופנים חיצי הסאטירה, חד מימדי לחלוטין ובמתכוון. האיש הוא רע לאורך כל הדרך, בלי הנחות, בלי ניתוחים, בלי רחמים. הניגוד הזה בין הדמויות האנושיות לאיש הרע שעשע אותי.

ספר מחויך, מעניין, נעים לקריאה, פותח אשנב לזירת ההתגוששות סופרים-מבקרים. מומלץ.

עם עובד

1982

מי שקרא את "איזון עדין" של רוהינטון מיסטרי אינו זקוק להמלצה על ספריו האחרים (ומי שלא קרא – בהחלט כדאי שיקרא). "מסע ארוך כל כך", ספר הביכורים של מיסטרי, עומד לגמרי בסטנדרטים הגבוהים שקבע הסופר ב"איזון עדין" וב"עניני משפחה". הוא מיטיב, שוב, לתאר את הווי החיים בהודו הכאוטית תחת השלטון המושחת של אינדירה גנדי. הוא מצליח ליצור דמויות חיות, אנושיות מאוד, משכנעות מאוד, ועולם שלם נברא כבמעשה קסם. היו רגעים רבים שבהם הרגשתי כאילו אני מצויה פיסית בבומביי, עד כדי כך הוא מפליא במלאכת היצירה. רציתי שהספר לא יסתיים.

גוסטד נובל, גיבור הספר, הוא אדם טוב ויציב. בעולם שהולך ומתכרסם הוא מפגין טוב לב, חמלה, סובלנות, תבונה, כושר השרדות, ומעל הכל חברות שאפשר לסמוך עליה. לא במקרה בחר מיסטרי בשם המשפחה נובל, האצילי. גוסטד הוא אדם עני, בעקבות פשיטת רגל של אביו, המתחם בו הוא מתגורר סובל מצחנה ומטינופת ועומד להצטמצם בהיקפו לטובת כביש עירוני, בנו מכזיב את ציפיותיו, בתו חולנית, ושגרת חייו מתערערת כשחבר מן העבר מערב אותו בעל כורחו בפעילות שנראית עבריינית, ועלולה לסבך אותו עם כוחות הרבה יותר גדולים ממנו. בתוך כל אלה הוא שומר על קשר אהבה יפה עם אשתו ועם ילדיו, מחזיק בתפקיד יציב בבנק, ומשמש משען לחבר חולה. למרות הרקע הקשה, הספר אינו מדכא: יש בו הומור, יש בו חמלה ואהבת אדם, ויש בו אופטימיות.

בכנות, אני מרגישה שקטונתי מלכתוב סקירה על הספר. צריך להיות רוהינטון מיסטרי כדי לתאר את הספר במלוא יפעתו. אוסיף רק שהספר היה מועמד לפרס בוקר, לגמרי בצדק, ושמיסטרי הוא בעיני – ולא רק בעיני – מגדולי הסופרים בימינו.

Such a Long Journey – Rohinton Mistry

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (1991)

תרגום מאנגלית: אורטל אריכה