תגית: שלום אוסלנדר

כותרת משנה: זכרונות וישועה

שבע-עשרה שנים אחרי שכתב את "מחבואים עם אלוהים", שלום אוסלנדר שב לתאר את גיהינום חייו כמי שגדל במשפחה אורתודוקסית בלתי מתפקדת, והיה לאדם חרדתי. הספר הקודם היה זועם, על משפחתו, על המסגרת הכפייתית, על אלוהים. בספר הנוכחי אוסלנדר מרחיב את היריעה, מנסה להבין את תחושת חוסר הערך – ה"פוּי"  – שליוותה אותו לאורך חמשת העשורים הראשונים של חייו, ויוצא מן הסיפור הפרטי אל הסיפור של בני האדם בכלל.

בראיון מן השנה האחרונה, כשנשאל אם הוא מאמין בקיומו של אלוהים, ענה שאינו יודע, ושהוא מרגיש בסדר עם אי הידיעה. לעומת זאת, בתקופות שהוא מתאר בספריו, תשובתו שונה: "אני לא אתאיסט – הרעיון שאין אלוהים קצת אופטימי מבחינתי. אני מיזותאיסט; יש אלוהים, והוא שמוק". הטיעון המרכזי בספר הוא שאנחנו, בני האדם, מספרים לעצמנו סיפור קשה על עצמנו ולפיו כולנו "פוי", והתנ"ך, הברית הישנה והברית החדשה, מגדיל לעשות זאת ומתווה את הדרך לסיפורים שנוצרו אחריו. "אתה על הפנים", זהו המסר, "מרגע היותך, אתה אשם". ובני האדם הפנימו את המסר, ולא חדלו להפיץ אותו. "סיפור אחד המסופר על ידי בני אנוש, לבני אנוש, שנוטל מכולנו צלם אנוש".

מה מייחד את בני האדם לעומת שאר היצורים החיים? על פי אוסלנדר, "האדם הוא היצור היחיד ששונא את עצמו", וגם "המין האנושי הוא היצור היחיד שמספר לעצמו סיפורים […] אנחנו החיה היחידה שלומדת מהסיפורים שאנחנו מספרים, שההשקפות שלה על עצמה מתעצבות על ידי הסיפורים האלה, ושהפעולות הנובעות שלה נקבעות על ידי הסיפורים שאנחנו מספרים […] ועם כל זה, הסיפור שאנחנו מספרים יותר מכל, סיפור כל הסיפורים, המונומיתוס שלנו, הוא זה: פוי".

הפוי הזה נמצא בכל מקום. בפילוסופיה שרואה את הצדדים השליליים של האדם, בחדשות שמדגישות את הרע, בהתמכרות של בני אדם לאפליקציות שמתריעות על כל ארוע מעורר חשד בסביבתם (כדוגמת Citizen שממנה לא הצליח להתנתק), בשטף הדיווחים הזורמים בכל ערוץ. "הם היו בסביבה במשך שנים, אבל עכשו הם הופיעו בטלפון שלי, במחשב הנייד שלי, על שולחן העבודה שלי, כטקסטים, כסרטונים, בכל דקה בכל שעה של כל יום ולילה, קיא של סיפורים שנפלטו על העולם על ידי הזיווג הנבאש של מחזור החדשות בן עשרים וארבע השעות והאינטרנט". כשאשתו מנסה לשכנע אותו פשוט להפסיק להקשיב ולקרוא, והוא טוען כנגדה שהיא טומנת את הראש בחול, היא מגיבה ב"אז במקום לטמון את הראש בחול ולהגיד שהחיים טובים, אתה טומן אותו במדמנה ואומר שהחיים חרא". לוקח לו שנים, חמישים שנה ליתר דיוק, והרבה משברים, לפני שהוא מצליח להחליט לנסות לאמץ את אורח החיים השמח, המתלהב, האופטימי, של אשתו השונה ממנו.

הגישה הזו לחיים לא צמחה יש מאין, אלא על רקע משפחה בלתי מתפקדת – אב אלים, אם שקולה אינו נשמע, אח שאימץ התרסה ואלימות כתגובה, אחות שנמלטה אל אכילת יתר. התוצאה, ילד אכול חרדות, שתכונותיו העיקריות, כפי שהוא מתאר אותן, הן תיעוב עצמי עיקש ולהיטות נואשת לרַצות. הוא אינו מסוגל להאמין שמישהו רוצה בו. ילדיו, פקס (=שלום) ולוקס (=אור) אוהבים אותו, והוא חושב לעצמו שאינו יכול להבין למה, ולכן הוא יכול רק להניח שהם אידיוטים ולחשוש מן הרגע שיתפקחו. אשתו אורלי מחבקת אותו באהבה, והוא יכול רק לדאוג שמא היא חושבת שהוא שמן. הוא סופר מצליח, אבל משכנע את עצמו שלא. אלוהים מתייחס אליו כפי שהתייחס לאיוב, או כמו אל סיטקום קומי, בזה הוא בטוח, ובסגנונו השנון והקפצני הוא מסכם כל ארוע קשה בחייו במשפט "נחזור עם עוד אוסלנדר קורע מצחוק מיד אחרי הפרסומות".

למרות האופן שבו גדל, למרות שהוא זקוק לתמיכה מתמשכת של פסיכיאטר, ולמרות אפס האמון שלו בעצמו, הוא אב טוב. הוא יודע למתן את חרדותיהם של ילדיו, כשאלה מתעוררות, במשפטים נבונים שאותם אינו מסוגל לומר לעצמו. הוא ואשתו, גם היא יוצאת משפחה אורתודוקסית, מקיימים זוגיות איתנה, שמצליחה, בעיקר בזכות אופיה של אורלי, לצלוח את המשברים הקיומיים שאוסלנדר חווה.

תקופת הקורונה, הסגר והבידוד, היתה קשה לו במיוחד, דרדרה אותו במסלול מסוכן, וכמעט הביאה אפילו את אשתו להרים ידים ולוותר עליו. הוא התחיל להכיר בכך שהוא מסתובב בעולם כנביא זועם ושיפוטי, שהוא עלול להפוך את בניו להיות כמוהו, ושהוא בעצם עיוור לאפשרויות אחרות. "התחלתי לתהות אם גם אותי הסיפורים שיגעו – סיפורים מהתנ"ך, סיפורים מההיסטוריה, סיפורים ברשתות החברתיות, סיפורים באתרי חדשות, כל כך הרבה סיפורים, כולם נקראים פוי". מכאן החלה הדרך אל מה שמכונה בכותרת המשנה של הספר "הישועה".

אולי כל זה מצטייר ככבד מאוד, ובעצם הסיפור, כשמקלפים אותו מסממנים ספרותיים, הוא באמת כזה. אבל סגנונו של אוסלנדר מאזן, אם כי לא מאיין, את הכובד. במשפטים קצרים, קפיציים, עמוסי שורות מחץ, מדכאות אך מצחיקות, הוא מספר סיפור שהקפיציות ממנו והלאה. הספר נעים ומהנה לקריאה, שופע אזכורים תרבותיים, ונדרש (לי) להגיע לסופו כדי לחוש את מלוא משקלו. התרגום של ארז אשרוב מצוין, והספר, כמו ספריו האחרים, מומלץ בשל סגנונו ובשל תכניו מעוררי המחשבה.

Feh: A Memoir – Shalom Auslander

כנרת זמורה

2024 (2024)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

שלום אוסלנדר נולד בארה"ב למשפחה יהודית אורתודוקסית. במהלך השנים נטש את דרך החיים הזו, אך נותר חרדי במובן המילולי הבסיסי של השורש ח-ר-ד. הבעיה שלו היא שהוא מאמין באלוהים.

האנשים שגידלו אותי יטענו שאני לא דתי. טעות בידם. אני לא שומר מצוות, זה מה שאני לא. אבל אני דתי באופן כואב, מגביל, כרוני ומאמלל.

הוא מאמין באלוהים אישי, שבוחן ובודק אותו בכל רגע ורגע, מוכן להעניש אותו מכל סיבה שהיא. הוא מאמין בכל הסיפורים על האל הקנא והנוקם, וחייו הם מסכת סבוכה של פחדים, התחשבנויות ונסיונות למשא ומתן עם אלוהים, שרק יניח לו לחיות את חייו, ולא יארוב לו ויתכנן איך להכאיב לו.

האלוהים שאוסלנדר מכיר הוא זה שהניח למשה להוביל את ישראל במדבר במשך ארבעים שנה, וברגע האחרון העניש אותו על שהיכה בסלע כדי להוציא ממנו מים:

ד. ויאמר אלוהים למשה, זוהי הארץ אשר הבטחתי לך. אך לא תבוא בה. זימברתי אותך.

ה. וימות משה

"אתה באמת חושב שאלוהים מעניש אותך?" שאל דוקטור הירש.

התמימות שלו הדהימה אותי.

"אני לא חושב, אני יודע"

זהו סיפור עצוב על שטיפת מוח, על מערכת של לחצים, על אמונות והתניות שהוטבעו בילד, והמבוגר אינו מצליח להשתחרר מהן. במשפט די אגבי בספר הוא מתייחס אל עצמו כאל "קוף במעבדת ההתניה האורתודוקסית של אלוהים", אבל האגביות הזו מקפלת בתוכה את כל האמת.

זהו גם סיפור עצוב על משפחה לא מתפקדת. האב היה אלים, נוטה לשכרות ולהתקפי זעם, ופרק אותם בעיקר על אחיו של הסופר. שלום, צעיר הבנים, עסק ללא הרף בנסיונות להסיח את דעת אביו, להצחיק אותו בחיקויים של ניקסון, לגרור אותו לשיחות בנושאי הנגרות שהיא תחביבו של האב. מתוך המסגרת האומללה הזו הוא פיתח חיים מחתרתיים עצמאים של גניבות מחנויות ועישון סמים, בוחן את מחיר החטא, מתגרה ביצר הרע. מעניין שדווקא האח, שהיה מותח את הגבולות כלפי אביו, וסבל מכך יותר מכולם, נותר בתוך המסגרת, בעוד הבן הצעיר, שניסה בכוחותיו הדלים לשמור על חזות של שלום בית, חתך החוצה.

לאוסלנדר יש סגנון שכבש אותי בספרו המאוחר יותר "תקווה (טרגדיה)". הוא קופצני, חסר מנוחה, מסתיר לפעמים דו משמעויות מתחת למשפטים פשוטים לכאורה. חשבתי ש"תקווה (טרגדיה)" הוא ספר כועס, אבל לעומת "מחבואים עם אלוהים" הוא ספר רגוע. "מחבואים עם אלוהים" הוא ספר סוער, כואב, מתחבט. הוא לא מנסה להיות רציונלי, לא מחפש משמעות והסבר לכל מעשה שלו, אבל התיאור מלא החיים של קורותיו מספק לקורא את המסגרת להבנת הגיהינום הנפשי שבו התנהלו מרבית חייו.

למען האמת, יש בפרטי העלילה כמה נקודות תמוהות. לדוגמא, אוסלנדר מספר על תכניות טלויזיה פופולריות שראה בבית כילד ("סטיב אוסטין" ועוד). זה לא בדיוק מתיישב עם אורח חיים בקהילה חרדית. יש מבקרים שנתפסו לנקודות האלה, והסיקו שאוסלנדר נגוע בשנאה עצמית, ומוכן לבדות בדיות ולשפוך בוץ על משפחתו ועל עמו למען תהילה ספרותית. לדעתי, דווקא אי ההתישרות המלאה של המשפחה עם כללי ההתנהגות של הקהילה יכולה להסביר את הקרעים בנפשו. קל יותר להשאר בתוך מסגרת שמאוד שלמה עם עצמה, וקשה עד מאוד למצוא את המקום האישי בתוך מסגרת שלא לגמרי הגדירה את עצמה.

במקור שמו שם הספר בוטה, "קינת העורלה" (Foreskin’s Lament), ואם כי הבחירה בשם העברי היא לא הכי מוצלחת, בעיני היא מסקרנת ומשכה אותי לקרוא. לדעתי, לא צריך להיות חילוני או חוזר בשאלה כדי להעריך את הספר, אבל אני צריכה להודות שמסיבות מסוימות הוא דיבר אלי באופן אישי. בכל מקרה, מעבר לנושא שעשוי לקומם רבים, כשרון הכתיבה כשלעצמו מעניק חווית קריאה שונה ומהנה.

Foreskin’s Lament – Shalom Auslander

כנרת זמורה ביתן

2009 (2007)

תרגום מאנגלית: ארז אשרוב

כשסולומון קוגל, ילד יהודי-אמריקאי, היה בן שש, אביו נעלם. אמו הפגועה פיתחה לעצמה בתגובה לטראומה תסמונת פוסט-שואה. האם, שנולדה בברוקלין ב-1945 להורים אמריקאים, ולא היתה דור שני לשואה, החלה להתעורר בבוקר בצרחות, כאילו חוותה חלומות זוועה, הטמינה בבית לחם בכל מחבוא אפשרי, זיהתה את עצמה בתמונות יהודים הכלואים בקרונות בקר, סיפרה בפחד אמיתי על זכרונות הרעב באושוויץ, והנחילה לילדיה חיים של חרדה מתמשכת מפני שואה חוזרת. על הקיר בסלון הדירה היה תלוי תצלום מוגדל מבוכנוואלד, אהיל המנורה הוצג לסולומון כ"סבא שלך", ופיסת סבון היתה "דודה שלך". אין לתמוה, אם כך, על שסולומון מקדיש זמן רב למחשבות על מוות, ועוסק באובססיביות בהכנות לחורבן: עורך רשימות לשעת חירום, תוהה מי משכניו יסכים להסתיר אותו בעלית הגג, ועוד. ואם לא די בנוכחות האם ובחרדות הפרטיות שלו, כשהוא עובר עם משפחתו לבית כפרי, הוא מוצא בעלית הגג את אנה פרנק שמסתתרת שם כבר עשרות שנים.

הפואנטה של הספר היא הקביעה שצריך להפסיק לזכור, לא רק את השואה, אלא כל טראומה (כדוגמא הוא מביא את נפילת התאומים):  מה הבעיה עם לשכוח? מה יוצא לנו מלזכור?… אם לא תלמד מהעבר, אמר מישהו, נגזר עליך לחזור עליו. אבל אולי הדבר היחיד שאנחנו לומדים מהעבר הוא שנגזר עלינו לחזור עליו בכל מקרה? הצלקת, כך נראה, חמורה הרבה יותר מאשר הפצע. בדרך לקביעה הזו הוא רומס כמה פרות קדושות. במבט שטחי הספר מקומם, אבל כשמפרקים אותו למרכיביו, מסתבר שהוא עוסק בכמה מאפייני התנהגות בלתי ראויים בדרך בה אנו זוכרים, ולפחות לגביהם אי אפשר שלא להסכים אתו. לדוגמא, זלזול באסונם של אחרים, מתוך מעין תחרות "של מי יותר גדול":

ומה עם רצח העם הארמני? שאל פינקוס. גם הוא נמשך שנים. זה אומר שהוא נורא כמו רצח העם הנאצי?

רצח העם הארמני? שאלה אמא. כמה אנשים מתו? מליון?

מליון וחצי, ענה פינקוס.

תודיע לי כשתעברו את השלושה מליון, אמרה אמא, ואז נדבר. רצח עם, אפשר לחשוב.

בהקשר השואה הוא עוסק בהשרדות (האם כדי לשרוד תדרוך על אחרים?), בתרבות הביקורים במחנות, בנכונות לעזור לנרדפים (האם מיפ חיס היתה מסתירה את משפחת פרנק אם היו לה ילדים משלה? ואם היא היתה מעדיפה לא להסתכן כדי להגן על ילדיה, האם היינו יכולים לגנות אותה?), ועוד. הנגיעה הכי מקוממת שלו היא מן הסתם החיאתה של אנה פרנק בדמות זקנה מצחינה, אבל אני לא רואה בזה פגיעה במיתוס, כי ברור לגמרי שלא באנה הילדה מדובר, אלא בסמלים שנוצרו אחרי השואה, ובאופן שבו הסמלים האלה משפיעים עלינו עשרות שנים אחרי. אגב, פיליפ רות' קדם לו בטיפול דומה במיתוס אנה פרנק בספר "סופר הצללים" שראה אור כבר ב-1979 (גיבור הספר פוגש אשה מסתורית, ככל הנראה אנה פרנק, שחיה בארה"ב בשם בדוי, והיא מודעת לכך שאילו נותרה בחיים לא היתה זוכה להצלחה בינלאומית כמו אחרי מותה).

אפשר להסכים או להתנגד לעמדה שאוסלנדר מציג. אני לקחתי את הספר הזה לכיוון אחר: פחות לענין שאלת הזכרון והשיכחה, ויותר לענין התפשטות טראומת השואה לא רק אנכית לצאצאי הניצולים, אלא רוחבית. אוסלנדר עצמו נולד בארה"ב להורים שלא עברו את השואה, הוא לא גדל בארץ שבה השואה נוכחת בדרך זו או אחרת בשיח היומי, ובכל זאת זה הנושא שהוא בוחר לעסוק בו. טראומת השואה חלחלה אם כך למקומות שאולי לא היה צפוי שתגיע אליהם.

מה שיחודי בספר, והופך אותו לחווית קריאה מרתקת, מעבר לנושא הרחב מאוד שלו, הוא הסגנון. תמציתי למרות חזרות על דברים שכבר נאמרו, קופצני אך ממוקד, שנון, קליל לכאורה אך ניכרת הקפדה על כל מילה, כבד בתכניו אך מבדר עד מצחיק בדרך ההגשה. יש לאוסלנדר קול יחודי משלו, שאינו דומה לאף קול ספרותי אחר שאני מכירה. על כריכת הספר נכתב כי "אוסלנדר ממשיך במסורת של כותבים כמו שלום עליכם, וודי אלן ופיליפ רות'", ולשם שינוי אני מסכימה עם הטקסט הזה. הוא אמנם לא ענק כמו הראשון והאחרון, אבל יש בו משהו משועשע-מריר כמו אצל שלום עליכם, וציניות עם טוויסטים מבדרים כמו אצל וודי אלן, וכובד ראש ויכולת להקיף מבחר נושאים כמו אצל פיליפ רות'. יעל סלע-שפירו מפליאה להעביר את כל אלה לעברית.

אחת הדמויות המרכזיות בספר היא זו של פרופ' יופיטר, הפסיכולוג המטפל בסולומון קוגל. אוסלנדר משתמש בו כשופר להבעת דעותיו בשלל נושאים. הנה מה שיש לו להגיד נגד אופטימיות: היטלר היה האופטימיסט הכי גדול והכי להוט של המאה האחרונה. זו הסיבה שהוא היה גם המפלצת הכי גדולה. שמעת מעודך על תקווה מופרכת מזו שהולידה את הפתרון הסופי? לא זו בלבד שהוא האמין שיכול להיות פתרון – לכל דבר שהוא, לתשומת לבך, כשאפילו לשפעת לא הצלחנו למצוא תרופה – אלא פתרון סופי, לא פחות!… מאו? אופטימיסט. סטלין? אופטימיסט. פול פוט? אופטימיסט. הרי לך כלל טוב לחיים, קוגל, וזה לא משנה איפה תגור ומתי תוולד: ברגע שיקום מישהו ויבטיח לך שהמצב ישתפר, נוס על נפשך. מצא לך מסתור. פסימיסטים לא בונים תאי גזים.

המוות, כאמור, הוא נושא המעסיק את קוגל בקביעות, והוא רושם לעצמו ללא הרף רעיונות למילים אחרונות שבדעתו לומר כדי לא למות כך סתם. הנה מה שיש לפרופ' יופיטר לומר על כך, וזו גם דוגמא לסגנונו של הספר:

מה אמר ישו, שאל פרופ' יופיטר, כאשר מיסמרו אותו לצלב?

אני לא יודע, אמר קוגל.  מה אמר ישו כאשר מיסמרו אותו לצלב?

הוא אמר "אאוץ'", אמר פרופ' יופיטר.

בין נושאי השואה והמוות אוסלנדר מצליח לשלב עקיצות כלפי תחומים נוספים, כמו תרבות המכירות, שמירת הסביבה, ועוד.

את כריכת הספר עיצב אמרי זרטל המצוין, והיא מתייחסת לעוד אמירה של פרופ' יופיטר: למה חצתה התרנגולת את הכביש? כי היא דפוקה. אם תרצו לדעת למה זכתה התרנגולת לכינוי הגנאי הזה, אתם מוזמנים לקרוא את הספר, כי כשדפדפתי בו כדי לבחור ציטוטים להדגמה, מצאתי את עצמי נסחפת לקריאה חוזרת, ומספר הציטוטים הנבחרים הגיע להיקף שחורג בהרבה מזה של סקירה.

בשורה התחתונה: ספר מומלץ בהחלט. גם אם לא תאהבו את רעיונותיו, תמצאו את עצמכם מוטרדים בהרהורים אודותיו, ותיהנו מסגנונו המיוחד.

Hope: A Tragedy – Shalom Auslander

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יעל סלע-שפירו