הצבע ארגמן / אליס ווקר

שני ילדים ילדה סילי, נערה שחורה, לאביה אלפונסו, שהיכה אותה ואנס אותה. שני הילדים נלקחו ממנה ונמסרו לזרים. סילי עצמה ניתנה לאלברט, שאליו היא מתייחסת רק כ"אדון ___". אלברט, אלמן ואב לילדים, חשק בנטי, אחותה הצעירה והיפה של סילי, אך נאלץ להסתפק באחות המכוערת בין השתים. מבית אלים ומתנכר אחד עברה סילי לבית אלים ומתנכר שני. מכל הבריות בעולם היא קשורה רק אל נטי, אבל כשזו נמלטת מבית אביה, ואחר-כך גם מבית אחותה בשל ההטרדות שמטריד אותה אדון ___, סילי נותרת בודדה בתוך חיים של ניצול ושל עבודת פרך, ללא אהבה. באין לה נפש חיה שאותה היא יכולה לשתף במחשבותיה, היא כותבת לאלוהים.

אין לסילי מושג שאפשר אחרת. אבל כשהיא פוגשת את סופיה, אשתו הדעתנית של הארפו, בנו של אדון ___, היא מתחילה להבין שיש אפשרויות נוספות. כשהארפו שואל לעצתה, נואש מעיקשותה ומעצמאותה של סופיה, סילי, מבלי להבין למה, מציעה לו להכות אותה. אבל כשסופיה מתעמתת איתה, סילי נאלצת להודות: "אמרתי את זה כי אני טפשה. אמרתי את זה כי אני מקנאת בך. אמרתי את זה כי את עושה מה שאני לא יכולה […] את נלחמת". אלא שסופיה משלמת מחיר כבד מאוד על המלחמות שהיא מנהלת, מול גברים ומול אנשים לבנים, וסילי אינה מסוגלת לנהוג כמוה.

מי שבאמת משנה בהדרגה את חייה של סילי היא שוגר אייברי, זמרת מצליחה והמאהבת של אדון ___. עוינות שוררת תחילה בין השתים, למרות שסילי העריצה את שוגר עוד בטרם פגשה אותה, אבל בהדרגה נוצר אמון, ומתפתחת אהבה, נפשית ופיזית. שוגר היא שתגלה לסילי שאדון ___ הסתיר ממנה במשך שנים מכתבים שכתבה לה נטי, ומנע ממנה את הקשר עם האחות שהיוותה עבורה עוגן ונחמה. שוגר היא גם זו שתנהל איתה שיחות נפש מעמיקות, תחזק אותה בעיתות משבר, תמנע ממנה לבצע מעשים קיצוניים שיפגעו בה, ותראה לה שיש מוצא מחייה.

המכתבים של נטי, שבעלה של סילי החביא, מספרים על קורותיה כל אותן שנים, בעיקר בעבודת מסיון באפריקה בחברת בני הזוג שאימצו את ילדיה האבודים של סילי. היא מתארת את החיים בכפר שבו התישבו, וגם את הרס המקום בידי אירופאים בעלי מטעי גומי, שנהגו בשטח כאילו היה שלהם ושעבדו את התושבים. היא מספרת גם על הפער שנפער בין תושבי אפריקה לצאצאי אלה שנלקחו משם בכוח, ולא מטשטשת את העובדה שלרודפי בצע מבין השחורים היה חלק בסחר העבדים (כמו שעשתה בהרחבה יא ג'סי בספרה "שיבה" כמה עשורים לאחר מכן).

האומץ של שתי האחיות לבחור את דרכן, לעמוד על זכותן לאהבה ולעצמאות, בא על גמולו, כשהסופרת מספקת להן בסופו של דבר שלוות נפש המשפיעה על הקשרים שלהן עם הזולת.

זהו ספר על גזענות, שמותירה את השחורים בתחתית הסולם החברתי. גם בתחתית הזו יש שווים יותר, כלומר הגברים, ושווים פחות, כלומר הנשים. וכמו שהשחורים ברובם, לפחות על פי הספר, הפנימו את נחיתותם, כך הנשים ברובן הפנימו את חולשתן, ואלה כמו אלה בוחרים רוב הזמן לא להאבק, עד שמגיעים מים עד נפש. אצל סילי נקודת השבר היא גילוי המכתבים המוסתרים. היא מאבדת אמון בכל, כולל באלוהים שהיה עבורה אוזן וכתף. "אלוהים היקר", היא כותבת כשהיא מגלה אמיתות קשות על חייה ועל משפחתה, "אתה בטח יושן". נדרש השכל הישר של שוגר כדי לגרום לסילי לתפוס את אלוהים לא כגבר לבן עב זקן וכחול עיניים, אלא כישות של יופי ושל שמחה. "אני חושבת שזה מעליב את אלוהים, אם את עוברת ליד צבע ארגמן באיזה שדה איפה שהוא ולא שמה עליו", אומרת שוגר, וסילי בסיומה של שיחתן אומרת, "כל כך הייתי עסוקה בלחשוב עליו, שאף פ'ם לא שמתי לב באמת לשום דבר שאלוהים עושה. לא גבעול של דגן (איך הוא עושה את זה?), לא לצבע ארגמן (מאיפה זה בא?), לא לפרחי-בר הקטנים. כלום". שוגר היא גם זו שמערערת באוזני בילי על תפיסת הגברים כעליונים: "הגבר מקלקל הכל. הוא על הקופסת גריסים שלך, בתוך הראש שלך, ובכל דבר שיש ברדיו. הוא מנסה לעשות שתחשבי שהוא בכל מקום. ברגע שאת חושבת שהוא בכל מקום, את כבר חושבת שהוא אלוהים. אבל הוא לא".

אליס ווקר עסקה בנושאים אלה גם בספר מוקדם יותר, "ההזדמנות השלישית", שסגנונו מוצלח פחות, אבל נושאיו מעניינים. על "הצבע ארגמן" זכתה בפרס פוליצר לספרות 1983, והעיבוד שנעשה לו בכיכובה של וופי גולדברג מוצלח.

צובט לב, מעורר מחשבה ומומלץ.

The Color Purple – Alice Walker

לדורי

1984 (1982)

תרגום מאנגלית: שלומית קדם

נבל העשב, קולות אחרים, חדרים אחרים / טרומן קפוטה

בקובץ "כל הסיפורים" של טרומן קפוטה נכללו שני סיפורים בעלי סממנים אוטוביוגרפים, "זכרון מחג המולד" ו"חג מולד אחר". בראשון ילד שהוריו נפרדו גדל אצל קרובי משפחה, וחברתו הקרובה ביותר היא אשה, ילדותית למדי, כבת ששים. בשני אביו של הילד, שאותו לא ראה במשך שנים, מזמין אותו אליו לביקור. טרומן עצמו גדל אצל קרובי אמו באלבמה, ורק כשהיה בן תשע חזר לגור עם האם ועם בעלה השני, שאת שם משפחתו אימץ. נושאי שני הסיפורים הללו מובילים את העלילה גם ביצירות שבספר הזה.

"קולות אחרים, חדרים אחרים" היוא הרומן הראשון שקפוטה הוציא לאור ב-1948. ג'ואל, נער מעודן בן שלוש-עשרה, שהתגורר אצל קרובי משפחה לאחר שאמו נפטרה, נוסע אל ביתו של אביו, שנטש אותו סמוך להולדתו. הבית המתפורר במיסיסיפי וסביבתו מאוכלסים בדמויות הזויות, ביניהן אמו החורגת, המסרבת לדבר על אביו, ואחיה הגנדרן, זוּ השחורה עובדת משק הבית, שכמעט נרצחה על ידי בעלה, סנשיין שמגיד עתידות ומכין קמעות, אשת רפאים שמאכלסת את אחד מחדרי הבית, ואיידבל, טום-בוי שהופכת לחברתו. זהו סיפור חניכה אפוף מסתורין, כמעט גותי באופיו, שבלבו תחושת הזדהות עמוקה עם השונה וכמיהה לאהבה. למען האמת הוא היה הזוי מדי עבורי, והתקשיתי לנווט בערפל האופף את הסיפור, אבל הטשטוש הזה ממחיש היטב את המבוכה של ג'ואל, ואני יכולה להבין מדוע הרומן זכה לביקורות טובות, להצלחה, ולעיבוד קולנועי. יש בו יופי ועומק, וג'ואל הוא נער מיוחד ומעורר הזדהות.

"נבל העשב", הנובלה שפורסמה שלוש שנים אחר-כך, היתה נגישה לי יותר, למרות שהיא מגוללת עלילה משונה במידה רבה. קולין, הילד המספר בגוף ראשון, גר בחברת שתי אחיות מזדקנות. האחת, וֶרינה, היא אשה קשוחה, אשת עסקים בעלת נכסים המטילה את חיתתה על אחרים, כולל בני משפחתה. השניה, דולי, היא אשה ילדותית, חיישנית, חיה בצלה של ורינה. חברתה הטובה ביותר היא המשרתת קתרין, ושתיהן יחד, בסיועו של קולין, מייצרות בעבודה ביתית תרופה נגד מיימת, שאת הרכבה המדויק דולי שומרת לעצמה. כשוֶרינה חוברת לאיש עסקים אחר, ומבקשת להפוך את העיסוק הצנוע של דולי לעסק משגשג, דולי, שיודעת שלא תצליח להתמודד עם אחותה, בוחרת לקום וללכת. קתריו וקולין מתלווים אליה, והשלושה משתקעים בבית הבנוי על עץ. דיירים נוספים יצטרפו אליהם, ורינה תסתבך, קתרין תיעצר, יריה תפגע בחף מפשע, ונדמה שהדברים ייצאו משליטה, עד שדולי תבחר בהשלמה ובהמשך הסימביוזה עם אחותה. למרות שמדובר בסופו של דבר ביצירה סנטימנטלית, כמעט מתקתקה, היא נכנסת אל הלב בזכות ההומור, הדמויות המשכנעות וקרבת הנפש בין דולי וקולין, ואולי בעיקר בזכותה של דולי, אשה טובה שבדרכה הפשוטה תוהה על חייה ומחפשת את האושר. "זה מה שאני רוצה, ברירה. לדעת שיכולתי לחיות חיים אחרים, שמורכבים אך ורק מהחלטות שלי. זאת תהיה ההתפייסות שלי".

שתי היצירות תורגמו לפני שנים רבות – "נבל העשב" בידי ליאורה הרציג בהוצאת מסדה, ו"קולות אחרים, חדרים אחרים" בידי שלומית קדם בהוצאת לדורי. לא קראתי את התרגומים הקודמים, אבל אני בהחלט סבורה שיש מקום לתרגומה היפה של רחל פן ולהבאת היצירות מחדש אל קהל הקוראים הישראלי.

The Grass Harp, Other Voices, Other Rooms – Truman Capote

ידיעות ספרים ופן

2021 (1948, 1951)

תרגום מאנגלית: רחל פן

ברחתי מאושוויץ / רודולף ורבה

18783

באפריל 1943 נמלטו שני צעירים סלובקים, רודולף ורבה ואלפרד וצלר, מאושוויץ-בירקנאו. המניע לבריחתם – מלבד המובן מאליו, כלומר הימלטות מן הגיהינום – היתה ההכרה שהיהודים מובלים בהמוניהם אל המשרפות משום שאינם יודעים מה צפוי להם. בין הסיבות להצלחתם של הגרמנים בהפעלת מערכת ההשמדה, יש למנות את ההטעיה שהצליחו להטעות את היהודים בהבטחות לישוב מחדש, וכן את מעטה הסודיות שאפף את מחנות המוות. ורבה ווצלר חשו שמחובתם לצאת ולספר, להזהיר את היהודים כדי שיתקוממו, ולהניע את בעלות הברית לנקוט בפעולות צבאיות לעצירת הרכבות והכבשנים. בתפקידים השונים אליהם שובצו באושוויץ – עבודה ברציפים בעת הסלקציה, מיון רכושם של הנרצחים, רישום הבאים והמתים – צברו מידע רב על המתרחש, וכשזיהו הכנות מוגברות לקליטת יהודי הונגריה, שזה עתה נכבשה, הבינו שאסור להם להתמהמה עוד. אחרי קרוב לשנתיים במחנה, זיהו הזדמנות להמלט. בודדים בלבד הצליחו לחמוק מאושוויץ. מעטים עוד יותר היו אלה שלא נתפסו. ורבה ווצלר נמנו עם מתי המעט האלה.

בהגיעם לסלובקיה יצרו קשר עם ראשי הקהילה היהודית, ושטחו בפניהם את כל הידוע להם. עדותם ידועה כיום כ"דוח ורבה-וצלר" וגם כ"הפרוטוקולים של אושוויץ". הדוח הועבר לידי הנהגת היהודים בהונגריה, בראשותו של קסטנר, וכן לבעלות הברית.

באחרית דבר בספר נדונות השפעות הדוח. יש שם התיחסות למניעים ולשיקולים של בנות הברית בהחלטתן לא להפציץ את המחנות ולא לשלוח מטוסים לחבל במסילת הרכבת מהונגריה לפולין. כמו כן יש התיחסות לשאלת תפקודה של הנהגת היהודים בהונגריה, והדברים ידועים מפרשת קסטנר. קטונתי מלשפוט. מכל מקום, הדוח לא הצליח למנוע את תחילת תהליך השמדת יהודי הונגריה, אבל לחץ גובר מצד מדינות נייטרליות על הורטי, עוצר הונגריה, הביא להפסקת המשלוחים אל המחנות אחרי שכמחצית מיהודי הונגריה, כ-400,000 איש, כבר גורשו.

ורבה מתאר לפרטים את החיים במחנה. למרות היותי "קוראת סדרתית" של ספרות שואה, אני מגלה שוב ושוב שאי אפשר לפתח חסינות מול הזוועה. חלחלה אחזה בי למקרא הסדיזם המטורף של אנשי הס"ס ועושי דברם, ושנתי נדדה כששחזרתי בחושך את תיאורי התנאים הזוועתיים במחנה. דמי קפא בעורקי כשקראתי את תיאור ביקורו של הימלר שבא לראות במו עיניו את תהליך ההמתה: בתשע בבוקר היה אמור להגיע אל תאי הגזים, ואנשי הס"ס הממושמעים דחפו את הנידונים אל התא רבע שעה קודם והתייצבו הכן להפעילו. ארוחת הבוקר של הימלר התמשכה שעתיים נוספות, וכל אותו זמן היו מאות אנשים דחוסים בתוך התא. כשהופיע במקום, ולאחר שקיבל הסברים, הוחדר הגז לתא. בשלוות נפש התבונן הימלר מבעד לחלון מיוחד בנחנקים למוות. אחר-כך נפנה לראות כיצד הגופות מוצאות מהתא, ומופנות ל"ניקוי", כלומר עקירת שיני זהב וחיפוש אבנים יקרות בתוך הגוף. באותה עת עדיין לא הופעלו המשרפות, והגופות הועלו באש בתוך קברים ענקיים. הימלר לא פסח גם על שלב זה. מרוצה ממה שראו עיניו פנה לאכול ארוחת צהרים, ובאותה הזדמנות העלה את הס, מפקד המחנה, בדרגה כאות תודה על עבודתו הנאה. אי אפשר, אי אפשר לקלוט את הזוועה.

בעיני, כל ספר עדות של הניצולים הוא ספר חובה. "ברחתי מאושוויץ" הוא לא בגדר ספר עדות בלבד. בשל חשיבותו של דוח ורבה-וצלר, הוא מעורר מחשבה בשאלות משמעותיות רבות, ומאיר את הרקע ש"מסביב" לשואה.

למרות שקשה לקרוא אותו, אני ממליצה עליו.

 

Escape from Auschwitz: I Cannot Forgive by Rudolf Vrba and Alan Bestic

הוצאת אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן

1998 (1964)

תרגום מאנגלית: יהושע וייס בן עמי ושלומית קדם