תגית: שמואל גילאי

כשגרמניה תקפה את ברית המועצות ביוני 1941, נחלצו לעזרתה בריטניה וארצות הברית, יריבותיה מאתמול. בשלב זה לא היה בכוחן להשתתף במערכה בפועל, אבל הן שלחו ציוד צבאי רב באמצעות ספינות שהפליגו דרך האוקינוס הארקטי, והמשיכו בכך גם בשנים הבאות. אליסטר מקלין עשה חלק משרותו בתקופת המלחמה על סיפון הסיירת רויאליסט, שהתלוותה ב-1944 אל ספינות המשא. הספר מבוסס במידה רבה על חוויותיו.

ארבע-עשרה ספינות מערכה וספינות ליווי יצאו מסקפה פלו שבסקוטלנד צפונה אל נקודת המפגש עם שמונה-עשרה הספינות נושאות הציוד. אנשי הצוות של כולן התמודדו יום-יום ושעה-שעה עם מה שהרופא של יוליסס כינה "שלושת פרשי האפוקליפסה: קור, חוסר שינה, אפיסת כוחות". טמפרטורה שצנחה הרחק מתחת לאפס, סערות אימתניות, משמרות תכופות ואינטנסיביות לתחזוקת הספינות שניזוקו מאיתני הטבע, דחקו את האנשים אל קצה גבול היכולת. "אנשים אפסי כוח, חסרי שינה, קופאים מקור ומן המעילים הרטובים, אפורי פנים ויגעים, ברכיהם כושלות מחולשה, מרעב ומחוסר שינה, ובלבותיהם הזכרונות, המתיחות ותשישות הגוף היתרה של מאה לילות אין קץ כאלה". אבל הטבע העוין היה אולי החלק הקל של תלאותיהם. מוקשים ימיים נזרעו בנתיביהם, צוללות ארבו להם, ספינות מלחמה גרמניות זינבו בהם, ובחודשי החורף, כשהים קפא והם נאלצו לשוט קרוב לחוף נורבגיה, הותקפו גם מן האויר. גורלה של השיירה שהובילה הסיירת יוליסס הושפע מזה של הכאובה מבין השיירות, 17 PQ מ-1942. בזו אחר זו נפגעו ספינות, חלקן נאלצו לחזור על עקבותיהן, רובן טובעו. משלושים ושש הספינות רק חמש הגיעו אל יעדן. ברקע ריחף איום בדמותה של הספינה הגרמנית טירפיץ, שאמנם לא יצא אל הפועל, אך השפיע על קבלת ההחלטות של מפקדי השיירה.

אליסטר מקלין מתאר דקה אחר דקה את קורות השיירה, החל מן הסירוב של המפקדה לאפשר לאנשי יוליסס כמה ימי מנוחה, ועד המפגש המתסכל של אחד הניצולים עם אותם אנשי מפקדה שלא יכלו לתפוס את שעבר על הצוות של הספינות. מקלין עושה כמיטב יכולתו להעביר אל הקוראים ולו מקצת מן התשישות, מן האימה ומן הרוח האיתנה של השיירה. תיאוריו חיים, סוערים, יורדים לפרטי פרטים הופכי בטן ומעוררי חלחלה. הוא מתאר גם את התנהלות מפקדי יוליסס, את השיקולים – הנכונים והשגויים – שהדריכו אותם. הוא מתאר דמויות מפתח בלתי נשכחות, כל אחת ואופיה, ואת הדינמיקה ביניהן. והוא מנסה להבין מה החזיק אותם יחדיו, נחושים להמשיך קדימה, להשלים את המשימה, למרות המוות שמסביב. "כאלה היו המשענות, העוגנים הגדולים, שליכדו את "יוליסס" באותו שחר קודר ומר – גאוה, רחמנות, חיבה, צער, ויצר הקיום היסודי […] לא היתה שנאת האויב […] הם אף לא ראו את עצמם כנלחמים למען המלך והארץ".

התרגום הנאה של שמואל גילאי התיישן מעט עם השנים שחלפו (תרגום חדש של נעה בן פורת ראה אור ב-2007), אך עוצמתו של הספר אינה נפגעת מכך. "הסיירת 'יוליסס'" הוא ספר מרתק, מעורר השראה, ולמרבה הדאבה עדיין רלוונטי בעולם שאינו מצליח להתעלות ולחדול ממלחמות.

"כל מקום שסכנה בו, כל מקום שהמוות בו, שם יכולת למצוא את "יוליסס", מתגלה כרוח רפאים מתוך עמוד ערפל, או נוכחת שם בדרך נס, שעה שהדמדומים הקודרים של שחר ארקטי מביאים עמהם רק את האיום, לעתים כמעט את הבטחון, כי לא תחזינה עיני האנשים בשחר הבא".

מומלץ מאוד.

HMS Ulysses – Alistair MacLean

עם עובד

1978 (1955)

תרגום מאנגלית: שמואל גילאי

במהלך מלחמת העולם הראשונה התגייס הסופר סומרסט מוהם לשורות הביון הבריטי. הוא נשלח לשווייץ כאחד מרשת של סוכנים, תחת מסווה של סופר, שהיה לו, כמובן, טבעי. חוויותיו מן השנתים בשווייץ, וגם מן השליחות המאוחרת יותר לרוסיה ב-1917, הן הבסיס לסיפורים שבספר זה. הסיפורים ראו אור בעברית בתרגומו של שמואל גילאי תחילה ב-1960 תחת השם "אשנדן או הסוכן הבריטי" בהוצאת מעריב, ב-1980 תחת השם "הסוכן הבריטי" בהוצאת כתר, וב-1992 כ"אשנדן" בהוצאת זמורה ביתן. בהוצאה האחרונה נכללו רק כמה מן הסיפורים ונוסף אחד שלא היה חלק מן המהדורות הקודמות.

אשנדן, בן דמותו של מוהם, נבחר לתפקידו בזכות מוח מיושב וריסון הרגשות, תכונות שהשפיעו על דמותו של מרגל ספרותי מאוחר יותר, ג'יימס בונד. "בעיניך זהו כעין משחק שחמט, ודומה שאין לך רגשות לכאן או לכאן", אומר ר. שגייס אותו לשירות. הוא שקול, מעונין להגיע להישגים אך לא בכל מחיר, מסוגל רוב הזמן להבדיל בין שקר לאמת. הוא מודע לכך שהוא רכיב קטן במערכת מורכבת – צריך היה להודות, שלדגי רקק כמוהו לא היתה החברות בשירות החשאי ענין גדוש הרפתקאות במידה שתיארו לעצמן הבריות – ומשלים עם המגבלות, גם אם התוצאה היא שעמום מסוים.

כמה מן הסיפורים בספר עוסקים בעבודת הסוכן, וכפי שהסופר מזכיר במבוא, חלקם נחשבו חומר קריאה של חובה למצטרפים לשירות. אשנדן ועמיתיו מנסים ללכוד הודי שעובד עבור הגרמנים באמצעות לחץ שהם מפעילים על אהובתו, נעזרים במורד מכסיקני כדי לחסל סוכן יווני, מנסים לגייס מרגלים, ומתמודדים עם העולם המתעתע של הביון, שבו דברים אינם בהכרח כפי שהם נראים, ואנשים מורכבים ובלתי מפוענחים נמשכים אליו. "אכן, מה קלים היו החיים לו היו כל הבריות שחורות לגמרי או לבנות לגמרי, ומה קל היה לעשות את המעשה הראוי להן!", מהרהר אשנדן כשהוא מנסה לפצח את דמותו של גבר שהוא מבקש לגייס.

מכיוון שאשנדן הוא קודם כל סופר, גם אם הוא סוכן מוצלח, חוויותיו אינן מצטמצמות לעבודתו. הוא מתבונן באנשים סביבו, וניחן ביכולת לתפוס את תמציתם. הסיפור "הוד מעלתו", כדוגמא, שהוא המשכו של זה שקדם לו, "מאחורי הקלעים", שעסק בביון, מספר על אהבה אובססיבית. סיפור אחר, "אהבה וספרות רוסית", עוסק בפרשיית אהבה של אשנדן עצמו, והופך קומי לקראת סיומו.

הספר אמנם בנוי כאוסף של סיפורים, אך משום שחלקם ממשיכים זה את זה, הוא נקרא כספר מגובש. מעבר לעלילות המסקרנות ולדמויות המשורטטות היטב, ערכו של הספר נובע גם מהערותיו של הסופר, לפעמים בסוגריים, לפעמים כחלק מן הטקסט. כל בר דעת יודע, שרדיפת כבוד היא ההרסני, הנפוץ והעקשני שביצרים, המענים את נפש האדם; הפטריוטיזם (רגש שבימות שלום אין טוב אלא להניחו לפוליטיקאים, לפובליציסטים ולשוטים); האדם ברחוב (שאנו מלגלגים על רודנותו – ונכנעים לה), ועוד מעין אלו בשפע.

פה ושם משולבים בספר נושאים משולחן עבודתו של הסופר. במבוא הוא דן בשאלת הקשר בין המציאות לספרות, ומעדיף את התפיסה לפיה הספרות צריכה להשתמש בחיים רק כחומר גלם, ולא לחקות אותה. באחד הסיפורים הוא מתבונן במחווה של זוג מבוגר וחושב כי פרשה קטנה זו היה בה משום מפתח לכל חייהם, וממנה התחיל אשנדן לשחזר את תולדותיהם, את מצבם ואת תכונות אופיים. הוא כנראה אינו מחבב את הרומנים המודרנים, המרצים לפניך כמה אפיזודות שאינן קשורות זו בזו, ומטילים עליך לצרפן יחדיו במחשבתך ולעשותן סיפור רצוף. ועל הסיפורים שבספר הוא אומר כי תכליתם אך לבדר את הקורא, ועדיין אני סבור, ללא שום חרטה, כי זוהי תכליתה העיקרית של יצירה ספרותית.

גילם של הסיפורים נושק למאה, אבל כמו שכתב מוהם במבוא לרגל מהדורה חדשה, שלושים וחמש שנים אחרי המקורית, "תמיד יהיה ריגול ותמיד יהיה ריגול נגדי", ותמיד יהיו אנשים שיבגדו, או שיאהבו הרפתקאות, או שיפעלו מתוך תחושת חובה. "הסוכן הבריטי" הוא ספר מפוכח, מעניין, חד אבחנה ומומלץ.

The British Agent – W. Somerset Maugham

כתר

1980 (1927)

תרגום מאנגלית: שמואל גילאי