תשעה סיפורים מרכיבים את הקובץ "שנאה, ידידות, חיזור, אהבה, נישואים". אליס מונרו כותבת, כדרכה, על נשים קנדיות, בעיקר במרחב הכפרי של אונטריו, עם גיחות לערים הגדולות טורונטו וונקובר. מעמדה של האשה כבת להורים וכבת זוג עובר כחוט השני בכל הסיפורים, והחמצות, הנובעות ברובן מאי-הבנות ומתקשורת פגומה, הן מנת חלקן. בכמה מן הסיפורים ההחמצות והטעויות מכריעות את הדמויות, ואוירת נכאים מדכדכת שורה על העלילות. אבל פה ושם מבצבצת תקווה לשינוי, אילו רק תצוץ התובנה שאפשר אחרת ויימצאו הכוח והתושיה הנדרשים לשינוי, שבחיים המתוארים בספר הוא מחייב מהפך מחשבתי של ממש.
גיבורת הסיפור, שנתן לספר את שמו, היא כזו. הקצר בתקשורת במקרה שלה נובע ממתיחה מרושעת, אבל היא בוחרת לא רק להאמין במה שייטיב איתה, אלא גם קמה ועושה מעשה שמשנה את חייה (הסיפור עובד לסרט קולנוע. לא צפיתי, אבל אני מתקשה להאמין שניתן להעביר יצירה מהודקת ומזוקקת שכזו אל המסך מבלי לחטוא בדרמטיזציה עודפת). לעומתה, אלפרידה, גיבורת "רהיטים משפחתיים", קרובת משפחה של המספרת בגוף ראשון, בחרה, במודע או שלא, להצמד למוכר ולשקוע בשגרה. המספרת, לאכזבתה המרה, גילתה בבגרותה שגיבורת ילדותה התוססת, הזוהרת, הבלתי שגרתית, אינה שונה מן המבוגרים המאובנים, הטרחנים והשמרנים שהקיפו אותה. ואולי גיבורת הסיפור אינה אלפרידה, אלא דווקא המספרת, שנטלה מקרובתה את האומץ להיות אחרת וגם את הדחף לברוח מן השגרה. "זה היה השקר שקיויתי שלא אצטרך לשקר עוד לעולם, הבוז שקיויתי שלעולם לא אצטרך להפגין כלפי דברים שהיו חשובים לי באמת. כדי שלא איאלץ לעשות זאת יהיה עלי להתרחק מהאנשים שהכרתי פעם". הסיפור הזה, שהוא אחד מן השניים שכנראה יישארו איתי לאורך זמן, יותר מהאחרים הטובים אף הם (השני הוא "נחמה" שמספר על החיים לצד גבר אובססיבי לרעיון, מלא להט וחסר יכולת להרפות), מדגים את המורכבות שהסופרת טווה בתוך המסגרת של סיפור קצר. מה אנחנו באמת יודעים על הקרובים לנו? האם התפקיד שאנחנו מטילים על אחרים הוא זה שהם אכן נוטלים על עצמם? מה משמעותי יותר, המציאות או הפרשנות שאנו נותנים לה? וכמובן, הנושאים הגלויים על פני השטח, ביניהם הפער בין החלום למציאות, ובין העצמי למסורתי, ובשוליים גם מעט על מלאכת הכתיבה ועל היווצרותה של סופרת.
למעט הסיפור האחרון, כל הסיפורים, שתורגמו היטב על ידי עדי גינצבורג-הירש, מתוארים מנקודת המבט של האשה, ומתרחשים בעיקר בתוך ראשן של הדמויות. באחדים, כמו ב"קוויני" וב"רהיטים משפחתיים", האשה צופה מבחוץ בחייה של אשה אחרת, ומבקשת לבור לעצמה חיים אחרים. באחרים, כמו ב"גשר תלוי", מתרחש ארוע כלשהו שגורם לאשה להתבונן בחייה ואל תוך עצמה. כולם כאחד ניחנו ביכולתה של מונרו ללכוד את הניואנסים הדקים ביותר, ולגבש אותם לכלל יצירה ספרותית משמעותית, שלמרות האינטימיות הסיפורית מדברת אל הכלל.
מה אוכל לומר על סיפוריה של מונרו שטרם אמרתי בהזדמנויות קודמות? אולי רק אחזור על דבריו של ג'ונתן פרנזן, שכבר ציטטתי בסקירה אחרת: "ציטוט לא יעשה צדק עם הספר, וגם תקציר לא", אלא "הדרך לעשות אתו צדק היא לקרוא אותו". לכן, למרות שברון הלב שנוכח בכל הסיפורים ולופת גם את הקורא, אמליץ בחום על קריאתו.
נ.ב. "שנאה, ידידות, אהבה, חיזור, נישואים" הוא הגרסה הקנדית למשחק הגורל והנייר המקופל הישראלי "אהבה, שנאה, קנאה, ידידות". מי אמר עולם קטן?
Hateship, Friendship, Courtship, Loveship, Marriage – Alice Munro
מודן
2020 (2001)
תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש
סקירות ספרים 