ויליאם קרימסוורת, צעיר אנגלי יתום מהוריו, דוחה בסיום לימודיו את הצעותיהם של דודיו לכהן ככומר ולהנשא למועמדת המקובל עליהם. הוא בוחר להפקיד עצמו בידי אחיו הבכור, איש עסקים ובעליו של מפעל, אך זוכה ליחס מנוכר, ולמה שהוא מכנה חיי עבד. בצר לו הוא מחליט להניח את אנגליה מאחוריו, ובעקבות המלצתו של מכר יוצא לחפש את גורלו כמורה בבריסל. הוא מועסק תחילה כמורה במוסד לבנים, ואחר-כך גם כמורה במוסד קתולי לבנות, שם הוא מתאהב במנהלת ומתאכזב, ואז מתאהב במורה ומופרד ממנה על ידי אשה קנאית. אחרי מספר מהמורות הוא והמורה האבודה פרנסס מוצאים את דרכם זה אל זה ובונים חיים משותפים.
ויליאם, שמתואר על כריכת הספר כאדם רגיש, ובאחרית דבר של המתרגמת כגיבור שקל להזדהות אתו, הוא כנראה אחת הדמויות המעצבנות ביותר שאודותן הזדמן לי לקרוא. הוא מלא מעצמו, מתנשא, שופך קיתונות בוז לכל עבר, ונדמה כי בעולמו מצוי אדם מושלם אחד ויחיד – הוא עצמו. וגרוע מכל, הוא שוביניסט קלישאתי מן הזן הרואה את האשה כנחותה וילדותית, כזו שיש לאלף לטובתה שלה. אם לשפוט על פי להיטותו לקשור את חייו עם פרנסס, הוא כנראה אוהב אותה, אבל זה לא מפריע לו לראות אותה, למרות מעלותיה, כשניה לו ותלויה בו. בעיצומו של וידוי באוזני עצמו אודות אהבתו לפרנסס הוא אומר, "מצאתי לנכון למתן את המורדת, לדכא את להבתה לגחלים". בשיחותיו איתה הוא מעדיף להשתמש "בסגנון ובנימת הסמכותיות שהיו להם תמיד השפעה מרגיעה עליה". וכשהיא, רחמנא ליצלן, מתעקשת או מתווכחת, הוא מעניש אותה באמצעות יצירותיו של וורדסוורת: "לא אחת הלעטתי אותה בצורה כזאת בוורדסוורת. וורדסוורת ייצב אותה חיש מהר. היא התקשתה להבין את עולמו הרוחני העמוק, השלו והמפוכח. גם שפתו לא היתה קלה לה להבנה. היא נאלצה לשאול שאלות, לתבוע הסברים, להיות כמו ילדה ומתלמדת, להכיר בי כבכיר ממנה וממונה עליה". למה כבר אפשר לצפות ממי שרואה באשתו, שהיא מורה מוערכת ואשה עצמאית יחסית לזמנה, "ילדה מתוקה ומחונכת, תערובת מעניינת של צייתנות ותקיפות".
פרנסס היא דמות מעניינת יותר. מכיוון שיש לה כשרון לעבודות תחרה, בחרה לעבוד כמתקנת תחרה, עבודה הנחשבת כנחותה, אך ניצלה את הכנסותיה כדי להעניק לעצמה השכלה שנמנעה ממנה. כשויליאם פוגש בה היא עובדת בבית הספר כמורה לתחרה, ובמקביל יושבת בכתתו כתלמידה מן המנין כדי להרחיב את אופקיה. בשל משלח ידה, ובשל היותה פרוטסטנטית יחידה במוסד קתולי, היא זוכה ליחס מזלזל מתלמידותיה ומעמיתותיה גם יחד, אך דבקה במטרות שהציבה לעצמה – השכלה ומאוחר יותר חיים באנגליה. להפתעתו של ויליאם ולמורת רוחו, היא מבקשת להמשיך לעבוד גם אחרי נישואיהם (הוא מסכים לכך לאחר דין ודברים), ומנמקת זאת לא רק באמירה כי "אני אוהבת חיי רוח, אבל חיי מעשה חביבים עלי יותר", אלא גם בתפיסה שלפיה החיים בזוג עשירים יותר ויציבים יותר כששניהם עובדים וכשיש להם תחומי עיסוק משותפים. יחד עם זאת, לפחות בראיה של ימינו, יש משהו מקומם בקבלה שלה את העליונות הגברית ואת המגבלות המוטלות על נשים. ההתעקשות שלה להוסיף ולקרוא לבן זוגה "מסיה" ולא ויליאם גם כשהם נשואים, היא אחד הסימפטומים לכך.
"הפרופסור" היה הרומן הראשון ששרלוט ברונטה השלימה, אך הוא פורסם רק אחרי מותה. קוים משותפים מחברים בין פרנסס ובין ג'יין אייר, גיבורת הספר הנושא את שמה – שתיהן חורגות ממוסכמות תקופתן, שתיהן משתוקקות להיות פעילות ובלתי תלויות. אך בעוד ג'יין היא דמות מלאה, על מעלותיה ופגמיה, פרנסס פלקטית יותר. כך גם בהשוואה בין הספרים, "הפרופסור", שהוא קריא ומעורר מחשבה, מחוויר מעט מול הספר המאוחר ממנו, ומדגים פה ושם ליקויים של ספר ביכורים. שני הספרים גם יחד נסמכים במידה מסוימת על התנסויותיה האישיות של שרלוט ברונטה כתלמידה, כמורה, וכמובן כאשה וכצופה חברתית.
צילה אלעזר תרגמה יפה תוך שמירה על רוח התקופה, ואף הוסיפה אחרית דבר מעניינת.
The Professor – Charlotte Brontë
אחוזת בית ומשכל
2022 (1857)
תרגום מאנגלית: צילה אלעזר
סקירות ספרים 