תגית: שתים בית הוצאה לאור

"מול מה אני נלחמת? מול מורשת של מליוני שנים. אני כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה. דורשת מעץ לימון להצמיח לי אוכמניות"

אודֶיה, נשואה ואם לשלוש בנות, מפוטרת טריה מעבודה שאהבה, נתונה במשבר. קל לפטור אותו תחילה כ"משבר גיל ארבעים", אבל שורשיו עמוקים יותר. אודיה נולדה למשפחה דתית, ליברלית יחסית שהקצינה עם השנים, אך גם באותן שנים ליברליות חשה שאינה לגמרי שייכת ל"מגזר". תרמו לכך מתחים במשפחה, חֲברה בעלת רוח חופשיה, תחושת ניכור כשהוגלתה מחברת הגברים בהגיעה לגיל מצוות, ומאוחר יותר ריחוק שהלך וגבר בינה ובין ינון בעלה למרות רגשות אהבה הדדיים. כל אלה ועוד תרמו לתחושת אי השייכות, אבל אי הנחת הבסיסית נבעה תמיד מן היחס של החברה הדתית לאשה, מהגדרתה כטמאה בימים מסוימים, מכפיית דיני צניעות שיש בהם מן ההשפלה.

תחילה היא "שוכחת" את כיסוי הראש כשהיא יוצאת מן הבית. אחר-כך היא חומקת מן הטבילה במקווה. בהדרגה היא נוטלת לעצמה חרויות, ואלה אינן באות לה בקלות. לא רק חרדת "מה יגידו" מציקה לה. החינוך שקיבלה, שהוטמע בה ללא אפשרות להתנער ממש, קורע את נפשה בין מה שהיא רוצה ומרגישה שמגיע לה בזכות לבין מה שמוגדר כ"מותר" או "אסור".

את מירב מאמציה היא ממקדת במאבק להתיר לבתה האמצעית לקרוא בתורה בציבור ביום בת המצווה שלה, מנסה להעניק לילדה מעט מהחופש ומהשוויון שמאז ומתמיד ביקשה לעצמה. ערעור אחר ערעור היא מגישה על החלטות הסירוב של ועד בית הכנסת, מצמצמת את דרישותיה מקריאה בתורה בפני הקהל כולו, לקריאה בפני נשים בלבד בחדר נפרד, ועדיין נדחית. היא צריכה לעבור דרך ארוכה כדי להבין שאין לה סיכוי לשנות את העולם שסביבה, שהיא אותה "כפית חד-פעמית שבאה לחדור דרך עופרת יצוקה". היא יכולה, אם בכלל, לשנות רק את חייה שלה. השינוי הגדול, אם יתחולל, יקרה בצעדים זעירים. "כפית חד-פעמית לא יכולה לחדור דרך עץ הלימון. אך היא יכולה למלא בור שנותר בזרעים. כפית אחר כפית. בסבלנות".

הטקסט (הגנרי למדי) על הכריכה, ככל הנראה כדי למשוך נשמות רומנטיות, מספר כי מפגש פתאומי עם בועז, מי שהיה אהוב לבה בנעוריה, מערער את שיווי המשקל של אודיה. אז זהו שלא. כן, בועז שב וצץ בחייה בתקופת המשבר, ובעצם קיומו מזכיר אפשרויות אחרות, אבל הוא אינו הסיבה למערבולת שאליה נקלעים חייה. הוא מושך, חלקית בגלל נוסטלגיה, חלקית בגלל אישיותו כאדם בוגר, אבל הוא אינו כוח מניע.

אני מניחה שהספר ידבר בעיקר אל מי שעברה (או עבר) תהליך דומה של ערעור על הדוגמות הדתיות, או למצער על היישום היומיומי שלהן, ושל בחירת דרך עצמאית, לעתים בתוך המגזר, לעתים מחוץ לו. אבל בהרחבה הוא יכול לעורר הזדהות אצל כל מי שבחר לא ללכת בתלם שהתוו עבורו, ולא לקבל כתורה מסיני כל כלל שהוכתב לו.

לטעמי ניתן היה לקצץ מעט בספר, בעיקר בקפיצות אל אפיזודות מתקופת הנערות, אבל פרט לכך הוא כתוב היטב, מעניין, מעורר הזדהות ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2026

הרכב שבו נהגה מוריה דיין קודיש פגע ברוכב אופנוע של וולט. ברגעים הראשונים היתה בטוחה שהאיש נהרג. היא היתה בטוחה שגם היא עומדת למות, משום שרכבה התדרדר ונסיונות לעצור אותו כשלו. האיש נפצע קשה אך נותר בחיים. הרכב נעצר וגם היא ניצלה. אבל חוויה כזו אינה יכולה לעבור מבלי להותיר חותם, ואין המדובר רק בשאלת אשמה או חפות. "הושלכתי לתוך מערבולת מאיימת שבה חיי משתנים ומשתכפלים בעת ובעונה אחת", היא מעידה, ועל המערבולת הזו היא מספרת בספר.

התחושה הכללית שהספר משרה היא של אי נוחות. אמנם אנחנו לא יודעים, כנראה איש אינו יודע בוודאות, מה היה הגורם לתאונה – אי עצירה שלה, התפרצות שלו – אבל ההתנערות מאשמה, הטלתה באופן גורף על השליחים הפרועים של וולט, הבחירה לא לדעת מה בדיוק עלה בגורל רוכב האופנוע כי קשה להכיל את שני הסיפורים – שלה ושלו – יחד, ההתמקדות בהתחמקות מעונש – בכל אלה יש טעם חמצמץ, מתנשא במקצת. יש משהו מקומם במשפטים מסוג "היינו צריכים להכין את תכנית הפעולה. איך מעקמים את סיפור לטובתנו. בכלל לא חשוב מה היה". בסופו של דבר המשפט הסתיים בעסקת טיעון שבמסגרתה נשלל רשיונה של הכותבת לחצי שנה והוטלו עליה עבודות שירות, שגם אותן היא נסתה לתמרן לנוחותה.

אבל יש להודות שאי הנוחות נגרמת לא בגלל שיפוטיות כלפי הכותבת, שחושפת את שעבר עליה ביושר ובכנות, אלא כנראה בגלל הידיעה שרוב האנשים היו נוהגים בדיוק כך אילו נקלעו לאותה הסיטואציה. מבקשים להפחית את האחריות, לאו דווקא מתוך התחמקות, אלא משום שקשה לחיות עם האשמה, מוצדקת או לא; מנסים להמנע מעונש משנה חיים בדמות כלא; חוששים להביט בעיני הצד השני; רואים נלעגות בתהליך המשפטי; מוצאים מפלט ארעי בהפניית ההתמודדות מן התאונה אל הביורוקרטיה המשטרתית. הכל כדי לצלוח את המערבולת שנקלעו אליה שלא בטובתם.

מוריה דיין קודיש היא דוקטור לספרות, אשה של מלים, וכשרונה בא לידי ביטוי בספר. שפת הספר נאה מאוד, עמוסת דימויים מקוריים, ועירוב הלכי הנפש עם הצדדים המעשיים של ההתמודדות עם התאונה ותוצאותיה מציג תמונה שלמה, כנה, מטרידה וראויה לקריאה.

שתים בית הוצאה לאור

2026

יואב בן השמונה-עשרה להוט להתגייס לשירות קרבי. הימים הם ימי מבצע שלום הגליל, לפני שהשהיה בלבנון הפכה לסיפור רב-שנים, ויואב מקווה להצטרף לכוחות הלוחמים. מי שמסייע לו באימונים המפרכים שהוא מטיל על עצמו הוא אחיו בן השלוש-עשרה נדב. יואב הוא בחור פופולרי, חתיך, נועז, חביבן של בנות הגרעין השוהות בקיבוץ הסמוך לעזה. נדב הוא היפוכו. ילד שמן, דחוי, חולמני במקצת, שמרגיש בלתי רצוי בחברת הילדים, ומוצא שלווה רק בטיפול בסוסים שבאורווה בהשגחת אחיו. הוא נשמה טובה, אינו יכול לעמוד מנגד כשהוא פוגש בעוול, אבל התנהגותו נשפטת כמעט תמיד לחומרה. בין שני האחים, שכמנהג הקיבוץ גדלים בנפרד מהוריהם, שוררת אחווה אמיתית למרות פער הגילים והבדלי האופי.

בעיני הספר הוא מעין איחוד של שני חצאים, שאת כל אחד מהם חוויתי בצורה שונה.

עד בערך מחציתו של הספר נדב מספר על חוויותיו כילד מתבגר בחברת הילדים. הוא מתאר ילד שתמיד נבחר אחרון לכל פעילות, מרגיש כמעט שקוף לחבריו, אינו מוצא שפה משותפת עם המבוגרים בחייו, נטול ידע לגבי ההתבגרות המינית שמעבר לפינה, ונאבק בדימוי גוף שלילי שניזון מגינויים מצד אביו ומעלבונות מצד חבריו. יש ארועים חיוביים בחייו, שבהם הוא זוכה לכבוד, אבל באופן כללי הוא די לבד. ומשום שהוא לבד, הוא שוגה לפעמים, פוגע באחרים, ולא תמיד יודע איך לתקן. כשיואב מתגייס, נדב מקבל את האחריות הבלעדית על הסוסים, מפתח שליטה עצמית על תאוות הזלילה שלו, ומעז לראשונה ליצור קשר עם בת.

לא התרשמתי במיוחד מחציו זה של הספר. אני מניחה שמדובר בחוויות המתבססות על התנסויותיו של הכותב או על דמויות שהוא מכיר, אבל לטעמי הוא לא הצליח באמת להביא את נפשו של הילד בפני הקורא. הסיפור מסופר מפיו של מבוגר שמאוד רוצה להשמע כמו הילד, וכמעט לחלוטין נמנע מזוית הראיה והתובנות של המבוגר, והתוצאה אינה אותנטית.

לעומת זאת, חציו השני של הספר אמין ועוצמתי. כפי שניתן היה לנחש מראש, גם מבלי להכיר את הביוגרפיה של הסופר, שנפצע קשה בהתקלות עם מחבלים ונותר משותק, יואב לא ייצא ללא פגע מן השירות. כשהבשורה הקשה מתקבלת, עולמו של נדב מתהפך, והוא נדרש להתבגרות מואצת. הסופר מתאר בנאמנות את הקשר האחאי שמקבל משנה עומק וחשיבות, את רוחו הבלתי נשברת של יואב, ובעיקר את ההתמודדות של האח הצעיר עם הפציעה של הבכור, משלב הכאב וההכחשה ועד ההשלמה והפניית המבט אל העתיד. כחברה אנו מקדישים תשומת לב לפצועים, מזדהים עם כאבם של הוריהם, של בני זוגם ושל ילדיהם. פחות מתייחסים להשפעה של הפציעה על אחֵיהם. הבחירה לתאר את המשבר מנקודת הראות של האח מעניקה גם להם קול.

בשל חלקו השני של הספר אני ממליצה עליו.

שתים בית הוצאה לאור

2025

"היא כלום בשבילי", כך כתב בן זוגה של המספרת אודותיה לאשה שאיתה בגד בה, ושום דבר לא יוכל לשוב להיות כשהיה מרגע שהמשפט הזה צץ על המסך מולה. אין זמן טוב לגלות משפט כזה, אבל יש זמנים גרועים במיוחד. כשאת מותשת תמידית מטיפול בפעוט ובתינוק, כשחזרת לעבודה במשרה מלאה ואת רוצה להצליח להיות גם אמא במשרה מלאה, כשאת בטוחה שהזוגיות שלך שמחה ושופעת סיפוק הדדי. "לוחות טקטוניים התנגשו, לבה רותחת זלגה ממסך המחשב, קירות רעדו". מה אפשר להציל? מה כדאי להציל?

אינספור יצירות ספרותיות נכתבו סביב המשבר הזה והדילמות שבעקבותיו, אבל מסתבר שבכתיבה טובה אפשר לכתוב שוב על אותו הדבר ובכל זאת אחרת. בפרסומים השונים ובביקורות אודות הספר מצאתי מלים כמו זרם תודעה ואוונגרד, שלמען האמת קצת הרתיעו אותי, אבל לא כך חוויתי את הקריאה. מצאתי בספר כנות חושפנית, נגיעה בלתי מתפשרת בכל מה שמייסר, אומץ להתבונן במציאות גם אם מה שמתגלה מפחיד, יכולת לשקול רגשות מתנגשים, וגם כוח להתרומם בסופו של דבר.

את כל זה טל כץ מביעה בסגנון כמעט מינימליסטי שיש בו עם זאת עומק רגשי, בדימויים מדויקים ובלתי מופרזים, מתוך הכרה בעוצמתו של הצמצום.

בגרסה המודפסת ניתן דגש לעיצוב, לעימוד ולטיפוגרפיה, כפי שאפשר לראות כאן. בגרסה הדיגיטלית ההיבט הזה נעדר. לא ראיתי במו עיני את הספר המודפס, אבל מבחינתי הטקסט עוצמתי דיו ואינו נזקק לתמיכה.

אין צורך לחוות משבר של בגידה כדי להזדהות עם המספרת, והספר מומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2025

אלונה קדר, סופרת מפורסמת בזכות סדרת ספרי מיקלוש החתול לילדים, מוקסמת מצפת. היא למדה שלוש שנים במכללת צפת בחוג למיסטיקה ורוחניות, וכעת באה להתגורר ביחידת דיור בעיר כדי לכתוב את הספר הבא בסדרה, "מיקלוש מחפש שורשים בצפת". הכתיבה אינה מתקדמת מעבר לכותרת, אבל עיסוק אחר לגמרי תופס את מלוא תשומת לבה ואת זמנה. בתה שירי, עובדת סוציאלית המטפלת באלמנות מלחמה, מבקשת את עזרתה בחיפוש אחרי חברתה יערה שלא הגיעה לפגישה מתוכננת אתה, ואינה עונה לטלפונים ולהודעות.

כמעט בעל כורחה אלונה מלוהקת לתפקיד של בלשית, אחרי שגופתה של יערה נמצאת על קבר האר"י. שמו של מיקלוש פותח בפניה דלתות, והיא משתחלת לחקירת המשטרה, מרחרחת במרכז לפגיעות מיניות, שבו עבדה יערה, בולשת אחרי המיסטיקנים המקומיים וטקסיהם הליליים, ונעזרת באהוב מן העבר שנטש אותה לטובת הדת. עבר והווה נקשרים יחדיו בדמותו של רח"ו, רבי חיים ויטאל, שהיה תלמידו של האר"י, וכעת הוא מתגלה בפני אמו של בן זוגה של שירי, ובדמותה של רחל האשכנזית, אשה חוזה שמוזכרת בכתביו של רח"ו, שאת יומנה (הבדוי) אלונה קוראת בשקיקה.

למען האמת, ההיבט הבלשי הוא החלש בספר, וכך גם הדמויות הבלתי משכנעות ברובן. על החולשות הללו מכפרים הרקע ההיסטורי והרוחני, שהוא מעניין למדי, המסלול המפותל אל הפיצוח, וכן השימוש המקורי במיקלוש, שלמרות היותו תוצר כתיבתה של אלונה הוא נוכח כדמות בפני עצמה. לעתים הוא מבדר ומהווה אתנחתא משעשעת, כמו בקטע הזה:

"כשמיקלוש רואה מולו איש נפוח,

כזה שהטייטל שלו עושה רוח,

הוא שולף קוץ מזנבו האדיר,

מרוקן מהאיש את כל האויר".

לעתים הוא משמש כזרז לעלילה, או כקול המצפון של אלונה, כמו כאן:

"העיניים של מיקלוש היו מאשימות,

עוד פעם את חומקת ממשימות.

את התעלומה את חייבת לפתור,

המתחיל במלאכה אומרים לו גמור".

בשורה התחתונה: ספר קריא מאוד וחביב בהחלט, על הרקע המיוחד של צפת ואווירתה.

האיור היפה שעל הכריכה הוא של אלה בודנקין.

שתים בית הוצאה לאור

2025

כותרת משנה: מסות על פמיניזם בזמן הזה

ד"ר מירי כהן-אחדות, בלשנית, מרצה וחוקרת שיח, קיבצה בספר מספר מסות פרי עטה העוסקות בפיצול שבתוכו חיות נשים היום. המסות כולן נעות בין האישי לכללי, שואבות מן החוויה הפרטית של הכותבת וגם מייצגות נשים אחרות. האם עבר זמנו של הפמיניזם, או לפחות עבר זמנה של הרדיקליות, בעולם שהתקדם אל עבר שוויון? מהו בכלל פמיניזם – זהות, אידיאולוגיה או פרקטיקה? אלה הן מקצת השאלות המהותיות העולות בספר, ולצידן דיונים לא פחות מהותיים על השפה, על הספרות ועוד.

המסה האחרונה, אחת מאלה שעניינו אותי במיוחד, פותחת בנשים המצהירות כי הן אינן פמיניסטיות, כשתמיד מתלווה לכך "אבל" שברוב המקרים סותר את ההצהרה. הכותבת מעידה על עצמה שאצלה מתקיים לבלי הפרד השילוש זהות-אידיאולוגיה-פרקטיקה. כמי שהדגש מבחינתה הוא על המרכיב האחרון בשילוש, מצאתי את עצמי לא אחת "מתווכחת" איתה לאורך הקריאה, ברוב המקרים לא כעמדת נגד, אלא כעמדה רדיקלית פחות, גם אם חוויותינו ברובן זהות. רובנו, אם לא כולנו, זכינו למחמאות מקטינות (וואו, הגעת להישג למרות שאת אשה, בניסוח כזה או אחר), או תהינו על ציון יום האשה באמצעות תלוש הנחה על בושם, או שאלנו למה העצמה היא תמיד נשית, או תמרנו בין אימהות לקריירה, ועוד.

הנה דוגמא למקום בו החוויה שלי שונה. הכותבת מביאה את שירה של אפרת מישורי כדוגמא לפיצול בין אימהות לעצמי:

וַעֲדַיִן אֵינֶנִּי יוֹדַעַת

מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי:

שֶׁאֲנִי אִמּוֹ

אוֹ שֶׁאֲנִי

אֲנִי

מבחינתי, מאז ומתמיד החוויה היתה אחרת, פשוטה, ומובנת מאליה (בעיני):

אֲנִי יוֹדַעַת מַה לְּסַפֵּר לִבְנִי: שֶׁאֲנִי אִמּוֹ וְשֶׁאֲנִי אֲנִי

הפער הזה, ופערים אחרים, לא הפריעו לי לקרוא בעניין את המסות, להתבונן בדברים מזווית שונה, להרהר בנקודות שלא עלו בדעתי, להסכים לעתים, וכאמור גם "להתווכח" (פעילות ממריצה בהחלט).

מכיוון שלא עבר זמנו של הפמיניזם, ובשל הכתיבה הבהירה של מירי כהן-אחדות, הספר מומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2025

בספרה הראשון של בלה שגיא, "שבר ענף ירוק", התרחשו הסיפורים, כמשתמע משמו ההולם של הקובץ, סביב שבר שארע בחיי הדמויות. שברים מתרחשים גם בסיפורים שבספר החדש, שבר שנגרם מהגירה, מהורות מאיימת, מבדידות, מאלימות, ממלחמה. הזרות שבשם הספר, כשם הסיפור הראשון בו, נוכחת גם היא במרבית הסיפורים, זרות שנובעת מעקירה, מסודות, מניתוק, מבחירה באורח חיים חדש. כמו בספר הקודם, גם כאן הסיפורים מתאפיינים בכתיבה רגישה, באמפתיה, ביכולת למצוא לעתים את הניצוץ הטוב, החומל, אפילו בלב הרוע והקושי.

בין הדמויות בספר, אשה, שבנה נפטר כילד צעיר, מאמינה שהיא רואה אותו עשור אחר כך; שופטת בדימוס, שמוחה אינו חד כשהיה, סובלת מן הבדידות שנכפתה על הקשישים בימי הקורונה; אדם, שעלה לארץ עם הוריו כילד, בוחר שנים אחר כך לעזוב ואינו מסוגל לספר להם; אשה, שבתה הותקפה מינית על ידי השכן, נאלצת להמשיך לגור באותו הבנין ממש מול דלתו של התוקף; ילדה, שאביה מחנך אותה בקשיחות ובאלימות, יוצאת לחפש בת שנתיים שנעלמה בשכונה, כי היא יודעת טוב מכולם איפה נמצא האיבוד; ועוד.

לא אתאר את כל הסיפורים, בעיקר משום שסקירה אינה יכולה להוות תחליף לקריאתם – וכדאי לקרוא אותם. אציין רק שיש בהם אחד משעשע בחלקו ודי רומנטי, "הזמן שעצר והלב שהמשיך", למרות שהוא מתרחש בחלקו הגדול בשבעה באוקטובר על רקע האזעקות והידיעות הראשונות מן הדרום; ואחד מחמם לב במיוחד, "מתנה רומנטית", אף הוא על רקע המלחמה, ובו אשה נחלצת לסייע לזוג מפונים לחזק את הקשר הזוגי שמאיים להתמוסס בחדר המלון הצפוף שבו שוכנו עם ילדיהם; ואחד, "בסוף, ככה זה גברים וככה זה נשים", שחושף סוד קשה בסיומו; וגם סיפור צובט לב ומעורר חיבה, "להתראות בורחס", על מנהל ספריה שמסיים את תפקידו; ואם אמשיך כך אתאר בכל זאת את כולם, אז עד כאן.

את הסיפור הראשון ניתן לקרוא באתר עברית.

מומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2025

יוני הרצברג לא היה ערוך למלחמה שפרצה בעקבות טבח שבעה באוקטובר. הוא לא היה ערוך לכאב, ללחץ, להפרת השגרה. מי כן? אבל בעוד מרבית הישראלים מצאו דרך להגיב, להיות שותפים, בין אם באופן אקטיבי בשירות כזה או אחר או באופן פסיבי כצרכני חדשות, יוני רק רצה להסתגר. לא לראות, לא לדעת, לשבת בבית עם פלייסטיישן וסרטים, להתמסטל ולחפש בטוויטר פוסטים משעשעים. אל תבקשו ממנו עזרה, אל תצפו ממנו ליותר מהערה מבודחת ושורת מחץ.

יש ליוני את האפשרות לא לעשות דבר. הוא פרש לאחרונה מעבודה בחברת פרסום, ונטל לעצמו פסק זמן כדי להחליט אם להיות עצמאי או לחפש את העבודה הבאה. השקעה בחברה קטנה שנמכרה ברווח גדול הניבה לו סכום כסף שבזכותו הוא יכול להרשות לעצמו לשבת בבית ברווחה יחסית.

יש ליוני סיבה לבחור להסתגר. כמי שחווה אובדן ושכול, שבעקבותיו משפחתו התפוררה והוא עצמו שקע בעצב תהומי, שהתקפים ממנו עדיין פוקדים אותו, הוא פוחד מכאב, מודע להשלכותיו. הוא מנסה לשכנע את בת זוגו נויה להפסיק לצפות בדיווחים על שהתרחש בדרום באותו יום נורא, אך לשווא. היא מאמינה בחובה לדעת, וגם ביכולת להתאושש. הוא חושש מהשלכות ארוכות טווח עליה ועל שניהם.

יש ליוני גם מודעות עצמית חריפה. הוא יודע היטב מה מניע אותו. הוא הראשון לבקר את עצמו. אין לו יומרות גבוהות, רק תשוקה לשלווה ולשמירה על הקיים.

אבל אין ליוני ברירה. המציאות החדשה נוכחת בכל מקום. נויה מגויסת בצו שמונה ועולה לגבול הצפון. בנו של שכן שהתגייס מבקש ממנו להיות נהג מלווה שלו במקום הוריו העסוקים. האזעקות מקפיצות אותו, ומכריחות אותו לפגוש את שכניו במקלט של הבנין. אפילו ידידו הטוב טוויטר אינו מספק נחמה: החשבונות המשעשעים לשעבר הפכו לזירה של דיווחי זוועות ושל בקשות סיוע והצעות התנדבות. הוא אינו יכול לשאת את הריחוק מנויה, בין השאר משום שזמן קצר קודם לכן נפלה ביניהם מחלוקת מהותית, ואולי גם את העובדה שהיא מגויסת והוא בטל, ולכן הוא מנסה להשתלב בקטנה. הוא מציע את מועמדותו לכתת הכוננות של המשמר האזרחי בגבעתיים, ונדחה. בודק אפשרויות התנדבות, ופוסל. בסופו של דבר הוא נענה לבקשת העזרה של הנער, ומשלב זאת בהסעת מילואימניקים.

תחילה נדמה שהספר תופס טרמפ על המלחמה, ומתרכז משום מה בסטלן בטלן שאינו מעורר סימפטיה. ממש לא. ככל שמתוודעים אל יוני, מבינים אותו יותר ומחבבים אותו יותר. ההסתגרות, האנוכיות, הבטלנות – לאלה יש סיבות שמתבררות בהמשך. וחשוב מזה – יוני אינו טיפוס מקובע. הוא אדם שואל, מחפש, תוהה, והחיפוש שלו מוביל אותו אל תובנותיו של הפסיכולוג הנושא שם משפחה זהה לשלו, פרדריק הרצברג (ולא ברור, וגם לא משנה, אם הספר נקרא על שמו של יוני או על שמו של הפסיכולוג. מן הסתם על שם שניהם). הרצברג המקורי, שכחייל במלחמת העולם השניה היה ממשחררי מחנה דכאו, עסק מאוחר יותר בחקר המוטיבציה. הוא התמקד אמנם בתחום העבודה, אך מסקנותיו יכולות לחרוג ממנו, ולפיהן שביעות רצון נובעת ממניעים פנימיים כמו התמקדות במשימה, היענות לאתגר והגשמה עצמית. מסקנות אלה משתלבות באלו של ויקטור פרנקל שכתב על המשמעות ככוח מניע המאפשר לשאת מציאות בלתי נסבלת. "הרצברג" הספר הוא מסעו של יוני אל המשמעות, והוא עושה זאת בחיוך ובדמע, בכאב ובצחוק, ובעיקר בטבעיות ובאמינות מעוררות הזדהות, בודאי על רקע תקופה שבה השאלה הפשוטה אם מותר לומר "יום טוב" היא כל כך נוקבת, ולמשפט "זה לא חטא להיות שמח שאתה בחיים", מתוך שיר של ברוס ספרינגסטין, נדרש זמן רב כדי להתקבל ללא יסורי מצפון.

רם גלבוע משקף בכשרון את שעובר עלינו בשנה וחצי האחרונות, דרמה, טרגדיה, כאב בלתי נגמר, אבל גם נסיון לשמור על שגרה, על שפיות, על שמחת חיים, על נורמליות. נסיון למצוא משמעות בבלגן. הספר עצוב-מצחיק-מר-מתוק, מרתק ומעורר הזדהות, ומומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2025

יסמין היא אדריכלית, בת ארבעים פלוס, רווקה ללא ילדים מבחירה. מה שהיא מבקשת, כך היא אומרת, הוא החופש המוחלט, ההפך מחייה של אמה "עם אבא וארבעה סוהרים בצורת אנחנו". היא אוהבת את הלבד שלה, את הפרטיות, את השליטה בסדר היום. היא אוהבת ילדים, כל זמן שהם רק באים להתארח אצל המבוגרת המגניבה שהיא וחוזרים בסופו של דבר להוריהם. הבעיה העיקרית, לדבריה, בבחירה הלגיטימית הזו היא היחס של הסביבה: "מבחינתם זו אנומליה שחורגת מחוקי היסוד הכי עמוקים ולכן ישנן רק שתי אופציות: אחת שאני משקרת, והשניה שאני אומללה. ואם נקצר, אז אצל רובם אני אומללה שמשקרת". הבעיה האמיתית, כפי שהיא עולה מן העלילה, היא שיסמין עצמה לא באמת שלמה עם הבחירה.

יסמין מבקשת לשכנע את עצמה ואת סביבתה, וגם את הקוראים, שטוב לה עם הבחירה שלה, ויש נשים שאכן טוב להן כך, ואין בכך פסול, כמובן. אבל היא עצמה מסתובבת סביב האקס המיתולוגי שלה, נמשכת ונדחית, מושכת ודוחה. היא מתאהבת בדניאל, מאפשרת לו להכנס לחייה, וההתחבטויות האינסופיות שלה בעד ונגד הורסות את הקשר שוב ושוב. כבר שנים היא נפגשת עם פסיכולוג, ודנה אתו בעיקר באותה סוגיה, פגישות שאינן מובילות לשום מקום. תחושה של בחירה מושכלת שהיא שלמה איתה אין כאן. אם כבר, יש כאן אפילו טיעון בעד ה"נורמה", ההפך, כך נראה לי, מכוונת הספר. או ליתר דיוק, מה שיש פה הוא מה שדניאל טוען על סף יאוש: "אני לא בטוח באיזה גיל את תקועה – בגיל שלוש או בגיל מאה".

נוסף להסתובבות הבלתי פוסקת והמתישה סביב אותה נקודה, יש בספר אמירות שטחיות למכביר, רובן סביב גברים-נשים. אני לא בטוחה שאמירות הפוכות, אילו נכתבו על ידי גבר, היו מחליקות בקלות כזו. לצדן יש התיחסות על פני השטח ליחסי יהודים-ערבים, כשיסמין נוטלת, כמובן, את הצד הצדקני והצודק, מטיפה לכל מי שמוכן או לא מוכן לשמוע, בעוד היא עצמה אחוזת דעות קדומות. בכל תחום שהוא, למעט התחום המקצועי, היא לכאורה בטוחה ונחרצת ולמעשה מבולבלת. היה מעניין לקרוא על המתרחש במוחה ובנפשה אילו המסע הזה היה מוביל לאנשהו. הוא לא.

מבחינת התוכן אפוא לא מצאתי במה להאחז. מבחינה מבנית חיבבתי את הרעיון של ההקבלה בין כתב הכמויות המשמש את יסמין בעבודתה המקצועית לנסיון העניק לחייה סדר, מבנה ומסגרת. אין בזה די.

שתים בית הוצאה לאור

2022

כששירה ומיכה היו סטודנטים צעירים, חברם אמיר הציע להם להשתתף בניסוי לטובת התזה שלו. הוא ביקש מכל אחד מהם להכין רשימה של שלושה דברים שירצה לא לראות בעתיד, מבלי לשתף זה את זה. אחרי שהסתגר איתם, כל אחד בנפרד, בחדרו, ועשה מה שעשה לטובת הניסוי, הרשימות נמחקו מזכרונם. עשרים שנה אחר-כך, כשהעיר נתניה הופכת בלתי נראית עבור שירה, ועבורה בלבד, היא נזכרת בניסוי, ואוחזת בה חרדה גדולה שמא, בגלל מה שנראה לה כשעשוע בלתי מזיק בזמנו, יאבדו לה דברים נוספים שבלעדיהם חייה אינם חיים. אמיר כבר מת, אחרי ששהה שנים במוסד לחולי רוח, והיחיד שיכול לעזור לה במירוץ הנואש לביטול הניסוי, או לפחות בנסיון לגלות מה הם הדברים הנוספים ברשימה, הוא מיכה. אלא שמיכה הוא האקס המיתולוגי, שהיא כנראה עדיין מאוהבת בו קלות, בעלה ארנון ביקש מפורשות שתבטיח לא להיות בקשר אתו, נעמה אשתו של מיכה מתעבת אותה, וכל קשר אתו עלול לסכן את המשפחה שבנתה, את הזוגיות עם ארנון ואת יחסיה עם שתי בנותיהם.

טלי כהן-צדק רקחה עלילה מקורית, קדחתנית, שמצליחה להפתיע, שומרת על מתח לכל אורכה, ומגיעה לסופה בסיום מושלם של בחירה מושכלת. סגנונו החד והמהיר של הספר משקף היטב את קוצר הנשימה שחווה שירה במרדף הבלתי נלאה אחר הרשימות האבודות, ואחר רמזים שאולי יצליחו אם לא להפוך את הניסוי אז לפחות להתוות דרך למנוע את המשכו. על הרקע ההזוי משהו הזה היא עוסקת בעיקר בשאלות של בחירות ושל אפשרויות, וגם של האופן השגוי בו אנו מפרשים אנשים, מתבוננים בהם דרך פריזמה צרה ומחמיצים היבטים נוספים באישיותם. מה אם מיכה היה בוחר בשירה ולא בנעמה? מה אם ארנון לא היה אוהב את שירה למרות מיכה? מה אם במקום להתמסטל קלות ולהיענות לבקשה של אמיר, שירה ומיכה היו פשוט אומרים לא? מה, לכל הרוחות, נראה להם ראוי להעלמה לפני שני עשורים והאם הם עדיין רוצים להעלים אותו כיום? מי באמת היה אמיר, מדען נעבעך, או גאון מרושע? ומיכה, האם הוא גבר מרוכז בעצמו או שהוא נותן דעתו על אחרים?

על כל אלה ועוד בספר. התחלתי לקרוא אותו לפני מספר חודשים, חשבתי שעיר נעלמת מבשרת עלילה שלא תהיה לטעמי, ונטשתי. אני שמחה שהחלטתי לנסות שוב, והפעם קראתי ברצף, בתשוקה לגלות מה הכינה הסופרת לדמויותיה, ובהנאה.

שמו מעורר הסקרנות של הספר הוא – ואין כאן קלקלן – הגדרה בתשבץ הגיון, שפיצוחה הוא "נתניה".

מומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2022