תגית: שתים בית הוצאה לאור

בגד ובגידה – האם היחס לאחד גורר את השניה? רופאה בגיל המעבר, המספרת את הסיפור בגוף ראשון, מפגינה אדישות לחזותה. למרות הביקורת של חברותיה ושל בתה, היא נקיה מאיפור, לובשת את מה שנוח ולאו דווקא את מה שאופנתי, וגם אם היא תוהה לפעמים על בחירותיה היא ככל הנראה לא תשנה אותן. "דווקא משום שאני די מכבדת את עצמי, הנוחות חשובה לי יותר מכל דבר אחר", היא עונה בלבה לטענה שאשה שמכבדת את עצמה תקפיד על לבוש יצוגי יותר משלה. כשמתעורר בלבה חשד שנעמן בעלה בוגד בה, היא אינה יכולה שלא לתהות אם לבחירתה זו יש חלק בכך. את יריבתה האלמונית היא מתארת לעצמה כמי שמקפידה על ה"כללים".

ואולי לא הביגוד הוא שמרחיק את בעלה, אלא לשונה העוקצנית, וחוסר היכולת שלה להמנע מלראות את הצדדים השליליים בבני האדם? "תמיד יש לך משהו רע להגיד," אומר לה נעמן במשפט הפותח את הספר. כזאת היא המספרת, לא מייפה ולא מתייפייפת. אבל היא לא מנותקת, לא אדישה, לא חיה בבועה משלה, מוכנה "לשפר" את עצמה. לכן היא נענית להצעה של חברתה להצטרף לסדנה שתלמד אותה "להכיל". היהפוך כושי עורו? לא. "בסתר לבי אני יודעת שאצלי כושר ההכלה הוא לא יותר מיכולת איפוק. פיתחתי בסדנה את יכולת האיפוק שלי. הצלחתי להתאפק, בלי מאמץ מיוחד, מלומר משהו רע, אבל לא יכולתי להתאפק מלחשוב אותו". כשהיא מנסה לתרגל "הכלה" באמצעות הפחתת ה"אני", היא נדונה לכשלון. "עם כל הרצון הטוב לא יכולתי לאיין את עצמי. אני מתייחסת לעצמי די ברצינות".

אז להשתנות היא לא יכולה, ולמה שתרצה בכך בכלל? אבל גם אם היא משלימה עם מי שהיא, חשד הבגידה מוסיף לפעפע ולייסר אותה. נראה שנעמן אוהב אותה ומסור לה, ויחד עם זאת הוא לפתע מקפיד יותר בלבושו, שופך על עצמו בושם בנדיבות, נעלם בשעות בלתי סבירות, וכל התנהגותו מצביעה על שמירת סוד. כשהמספרת מנסה להבין מה מתרחש, היא מגלה על הדרך כמה סודות ילדות שהדחיקה, ותוהה על הקשר בין ההסתרות של העבר לחרדתה מן ההסתרות של ההווה.

לא אספר, כמובן, מה יתגלה לה בסופו של דבר. אומר רק שלמרות כמה רמזים לא ניחשתי לאן הדברים הולכים.

אהבתי מאוד את דמותה של המספרת. היא כנה, אנושית, אמיתית, מודעת לעצמה ולא מתנצלת. סגנון הדיבור שלה משקף נאמנה את אישיותה, והשנינות הנחרצת שלה כובשת. נהניתי להכיר אותה, ולעקוב אחר סיפורה האמין והמשכנע. פחות אהבתי את הבחירה להשאיר קצוות פתוחים בעלילה, כמו סיפור הדריסה או הבחירה של הבן בבת זוג שהיא בבואה של אמו, ובעיקר את הבחירה לשים לעלילה קץ בנקודה קריטית. הייתי שמחה לגלות כיצד המספרת תתמודד עם הגילוי הדרמטי. אמנם נעמן, טיפוס שלמרות מסירותו לא הייתי רוצה אותו בסביבה, אומר לה כי "מה שחשוב זה ששום דבר לא השתנה וגם לא ישתנה בחיים שלנו. אל תדאגי", אבל מה שהתגלה בהחלט משנה הרבה מאוד. כן, אני יודעת שהיא דמות ספרותית, לא אדם בשר ודם, ובכל זאת מסקרן אותי לדעת אם היא תבחר בתגובה שהייתי אני בוחרת אילו הייתי במקומה.

כתוב היטב, מהנה, מעורר מחשבה ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2023

רוני אף פעם לא מרוצה. היא מוצאת שלווה רק בעבודתה כצורפת, מבצעת עבודות הלחמה עדינות וסבוכות, אבל בכל מקום אחר ובכל סיטואציה אחרת היא עצובה, לא מסופקת, נטולת אנרגיה. היא נשואה, מהסיבות הלא נכונות, לעופר שאוהב אותה באמת, ואֵם לשקד המקסים, אבל את שניהם היא מאמללת ברמה כזו או אחרת. היא לא אדם רע: היא משתדלת להעמיד פנים של אם טובה, היא נכדה מסורה לסבה. אבל היא כנראה לא מסוגלת לאושר.

למה? לא ברור, וזהו בעיני אחד מליקויי הספר. גם אחרי שסיימתי אותו אין לי יכולת לומר שאני מכירה את רוני. ונניח שהלמה אינו חשוב. נניח שהדכאון של רוני הוא פשוט נתון. אז מה עושים אתו? לאן הוא הולך? מה נבין ממנו? הספר, שלא סיפק את נקודת ההתחלה, אינו מספק גם איזשהו סיום – לא, הרגע היחיד של ספק אושר בסוף אינו משכנע – משהו שאפשר לקחת ממנו ולהרהר בו. רק עוד ועוד מאותו הדבר. שוב העיניים הגדולות של שקד, שוב ליטוף היד של הסבא. נכון, דכאון הוא כזה, בור שחור של שגרה מייאשת, עם אפשרויות למוצא אך בלי יכולת לנצל אותן. אבל בספר צריך להיות יותר מזה.

בצד החיוב, בשונה מדמות בלתי מוסברת, מתקרבנת ותלושה כמו גיבורת "מחר ניסע ללונה פארק", הגיבורה שבראה ציפי בן שלום מודעת לעצמה. אם במהלך יותר מדי זמן נוצר הרושם שהסופרת מבקשת להצביע על הטרגדיה שארעה לרוני ולעופר כעל נקודת שבר שהרסה אותם, רוני עצמה מבינה שהיא לא יכולה להטיל את האשמה על הטרגדיה, ששורשי הבעיות שלה מצויים הרבה מעבר לאותו ארוע נורא. "אבל זה היה ככה גם קודם, רוני, בואי נהיה כנים, זה היה ככה גם קודם", היא אומרת לעצמה ברגע קשה של כנות, והקטע הזה, שבו היא מודה שהיא לא מסוגלת לחוש דבר מבלי לסובב אותו סביב הרחמים העצמיים שלה הוא החזק ביותר בספר. לטעמי, הוא יכול היה להגיע מוקדם הרבה יותר, והספר היה יוצא נשכר מצמצום החזרתיות.

לציפי בן שלום יש כושר ביטוי ויכולת לתאר דמויות ומצבים, אבל כושר ביטוי בלי סיפור אין בו די מבחינתי.

שתים בית הוצאה לאור

2023

נפשותיהם של מוריה וידין נקשרו זו בזו עוד בגיל הגן, כשהוריו של ידין עברו לגור בשכנות למשפחתה של מוריה בישוב קטן ביו"ש. הם נאלצו להתנתק כשידין והוריו עזבו את הישוב, הפכו לזוג בחשאי בגיל העשרה, ושוב נפרדו. שניהם כמעט בחרו בזוגיות אחרת, אבל מות אמה של מוריה, שהיתה במידה רבה אם שניה לידין, חיבר אותם שוב והם נישאו. על פניו שוררת ביניהם הרמוניה. שניהם נטשו את הדת ואת ההתישבות. ידין עובד כמדריך טיולים ונעדר רבות מהבית, מה שמאפשר למוריה, שהיא סוג של זאב בודד, אדם בתוך עצמו, ליהנות משני העולמות – גם להיות חלק מזוג וגם לחוות את השקט והבדידות שהיא אוהבת. אבל בעוד ידין נכנס לנישואים בלב שלם, מוריה אינה מפסיקה להתלבט ולתהות אם לא "הוחתמה" מילדות על הקשר הזה במקום לבחור בו מרצונה.

יחסיהם נקלעים למשבר של ממש כשמוריה חווה הפלה טבעית בחודש השלישי להריונה, ובמשך שלושה שבועות אינה משתפת את ידין. אולי עוצמת החוויה עזה מכדי למצוא לה מלים. אולי היא מבקשת להאחז עוד בעובר, שהם מכנים מיגל, והצהרה על ההפלה תהפוך את אובדנו לסופי. ואולי היא מתקשה לדבר על מוות, כשמותה של אמה הוא הצלקת של חייה. מכל מקום, אחרי שלושה שבועות היא בוחרת לשתף את ידין באופן שפוגע בו, והוא קם ומסתלק אל הטבע. מוריה נותרת בחברתו המדומיינת של מיגל, ומספרת לו את קורותיהם של הוריו.

רעיה ג'קסון זלקינד כותבת ביד בטוחה, הספר קריא מאוד, ובכל זאת לא הצלחתי להקשר אליו. מכאוביה של מוריה נותרו רחוקים ממני, והיא הצטיירה בעיני בעיקר כילדה מפונקת, כזו שמחפשת קשיים וסיבות לתלונות. כן, למרות ההפלה, למרות מות אמה האהובה. משהו בה מאוד לא בוגר ומאוד לא משכנע. הטראומה של האינתיפאדה, המחנק שבקהילה קטנה, הוויית החיים על הקצה, שעל פי הטקסט שעל הכריכה הסופרת נותנת להם קול חדש, נוכחים בו בשוליים בלבד, רקע חיוור להתמודדות עם ההפלה, ובשום אופן אינם מהווים הסבר לאישיותה (אם בכלל היתה כוונה להשתמש בהם כהסבר).

אסכם בהמלצה מסויגת.

שתים בית הוצאה לאור

2022

גיל וסול היו חברות מילדות. בפרק הפותח את הספר גיל מרותקת לספה בביתה בשל שמירת הריון. סול, שנעלמה מחייה ללא הסבר שנים קודם לכן, מחדשת במפתיע את הקשר. סודות מן העבר, שאולי מוטב היה לו נשארו חבויים, פוקחים את עיניה של גיל להבנה שונה של החברות הארוכה והקטועה, ובספר היא מספרת אודותיה.

הקשר בין שתי הבנות הדהד לי את זה שבין גיבורות "החברה הגאונה". סול, כמו לילה, היא הכוח הדומיננטי, האגוצנטרי. גברים נמשכים אליה, בנות מקנאות בה. היא בלתי צפויה, אפילו לחברתה, קשובה בעיקר לעצמה, ורואה את החברוּת מבעד למשקפיים של תועלת. היא זקוקה לחברה כמו גיל, חברה שחלשה ממנה, מוקסמת ממנה, נכנעת לשגיונותיה, מוכנה לקבל אותה שוב ושוב למרות שהיא חוזרת ונפגעת. גיל, גרסה קיצונית של אלנה, היא ה"מרובעת", האפורה. היא חסרת בטחון ביכולתה ליצור קשרים בין-אישיים, ולכן, כעדותה, היא כמו ברווז מוחתמת על הראשון ששם לבו אליה, על סול כחברה ועל נדב כבן זוג. היא תניח את רצונותיה בצד כשתיקרא להשביע את רצונותיה של סול, ותנשך שפתיים כשתיפגע.

כשסול שבה ומופיעה בחייה של גיל, אחרי שנים של שתיקה ושל התעלמות מתחינותיה של חברתה לקשר, מסתבר שהיא זקוקה לה. כדי לשכנע את גיל להיענות לה, היא מסבירה את סיבת היעלמותה, מתעלמת – שוב – מן הכאב שההסבר גורם. אמנם נרמזתי מספר פעמים באשר לסוד שעומד להיחשף, כך שהייתי מוכנה ולא מופתעת, אבל ההבנה של גיל עד כמה היתה עיוורת הכאיבה כאילו הגעתי אליה יחד איתה.

מורן פרידמן, בספר ביכורים כתוב היטב וצובט לב, מיטיבה לתאר את הקשר הא-סימטרי בין שתי הנשים. למרות שמתעורר הרצון לנער את גיל ולשחרר אותה, הסופרת מצליחה להמחיש את חולשתה ולהבהיר עד כמה היא נעדרת יכולת למחוק את סול מחייה. ויחד עם זאת, היא מצליחה גם לעורר רגשות חמלה מסוימים כלפי סול, ולרגעים לגרום לקורא למתן את השיפוטיות כלפיה.

"סולו", שם החיבה של סול בפי גיל, משקף גם את בדידותה של האחרונה שנותרה בסופו של דבר מרוקנת מחברוּת ומאהבה.

מומלץ בהחלט.

שתים הוצאה לאור

2023

עולמו של הארכיאולוג ארי גוטמן מתערער, כשהוא חושד שספר, שעוסק בפרשה שארעה בחוג לארכיאולוגיה שבו  הוא מרצה, מפנה אצבע מאשימה נגדו. עשרים שנה קודם לכן, בעת סיור לימודי, נקשרה ידידות בלתי מחייבת בינו, שהיה אז מסטרנט ועוזר הוראה, ובין אחת הסטודנטיות. אחד הערבים הסתיים במפגש מיני ביניהם, שאותו ארי זוכר במטושטש. הסטודנטית, שנטשה בינתים את לימודי הארכיאולוגיה והפכה לפסיכולוגית, היא שכתבה את הספר, ובראיון טלויזיוני בטרם פרסומו סיפרה על מעשה אונס שארע באותו סיור. כמה מן הפרטים שסיפקה הבהירו לארי שהמדובר בו. הוא משוכנע שאינו אשם, אבל יודע שפרסום הספר יסתום את הגולל על הקריירה שלו ויחריב כליל את משפחתו. העובדה שאשתו היא עורכת דין המגינה על קורבנות של הטרדה מינית, ומאמינה באופן אוטומטי לנשים המתלוננות, רק מחמירה את מצוקתו.

היה אונס או לא היה? ארי המיוסר מִפחד, והסופר לאחור את הימים שנותרו עד שספר הבלהות יהפוך נחלת הכלל, אינו זוכר דבר בתחילה. אולם ככל שהימים עוברים, הוא הופך רדוף יותר ומַפנים רגשות אשם, עד שבסופו של דבר הוא ממש זוכר כיצד כפה את עצמו על הצעירה. האם מדובר בזכרון של ממש או בהיזכרות הנוצרת בתוכו כתוצאתו של סיפור המסופר סביבו? לא לגמרי ברור. למען האמת זה גם לא לגמרי משנה, כי ארי ופחדיו ותחושת האשמה שלו הם רק הציר הסיפורי המשמש מבוא לתוקפנות גברית.

ארי הוא גבר מודרני, שוויוני, פועל למניעת הדרת נשים, שותף מלא – מרצונו – במטלות הבית והמשפחה. סביבו מוצגות בספר דמויות גבריות אחרות, כמו ראש החוג השוביניסט והמטרידן, ואביו שסבור שמקומה של האשה במטבח ופחיתות כבוד היא לגבר להמצא שם איתה או במקומה.  האם כולם כאחד תוקפנים בפוטנציה? ארי מסרב לראות בעצמו אנס, בוודאי לא כזה שנופל להגדרתה של אשתו "פעם אנס – תמיד אנס", אבל הוא חי בחרדה מתמדת לשלומן של בנותיו, שחוו וחוות מפגשים בלתי נעימים עם גברים שהיו אמורים לדאוג לרווחתן. ומשום החרדה הזו, שבגינה כל גבר מצטייר כאִיּוּם, הוא מחטט בתוך נפשו ובתוך עברו, ומוכן בסופו של דבר לחוש אשמה.

מיכל שטייניץ מיטיבה לתאר את תהליך התפוררותו של ארי הרדוף, ויוצרת עלילה מותחת שמושכת לגלות את סופה. גם אם נדמה שהספר מכוון להרהוריו של ארי – "האם לא כולנו בעצם אותו דבר, זאבים שוחרים לטרף? חיות בר דברים במדבר בציפוי דקיק של תרבות ונימוסים […] מה אני יודע, כל גבר עלול ברגע אחד של חוסר שיקול דעת…" – שהם גורפים מדי לטעמי, הנושא שהוא מאיר חשוב, ומן הראוי שיעורר מודעות ומחשבה.

לא אספר, מחמת קלקלנים, מה עלה בגורלו של ארי. אומר רק שהסיום היה בהחלט לטעמי.

שתים בית הוצאה לאור

2023

כשגופת אשה נמצאת בתוך מזוודה, ורפ"ק ליאורה דגני נקראת לנהל את החקירה, היא נענית כי החקירות הן בדמה, למרות שהיא מרגישה נבגדת על שלא קיבלה קידום שהגיע לה. "תיק אודסקי" עוקב אחרי החקירה לפרטיה, חושף את חייהן העצובים של עובדות סיעוד זרות, שנלכדות בידי נצלנים אחרי שמטופליהן הולכים לעולמם, ומציץ אל האינטריגות בתוך המשטרה.

ליאורה היא חוקרת מיומנת ומקצועית, שלמרבה המזל אינה מתנהלת בעבודתה כפי שהיא מתנהלת בחייה הפרטיים. מחוץ לחקירה היא נגררת, נרפית, אימפולסיבית, ילדותית ובלתי שקולה. הכפילות האישיותית הספרותית הזו הפכה די פופולרית לאחרונה, אולי בהשפעת הבלשים הסקנדינביים. ליאורה אינה לחלוטין מפוענחת לקורא, כמו גם הדמויות האחרות, למעט הסטראוטיפיות שבהן כמו הכדורגלן ובעל הסוכנות, וגם כמה מן ההתרחשויות נותרות מעורפלות. לא הצלחתי להחליט ביני לבין עצמי אם עובדה זו הפריעה לי או הפכה את הספר מציאותי יותר.

מה שכן הפריע לי ממש הן סתירות בטקסט, שלא ברור איך חמקו מעיני הקוראים הרבים המוזכרים בדברי התודה. כשליאורה מגיעה לזירה היא שמה לב לפחי הזבל ה"עולים על גדותיהם וליאורה נזכרת במעורפל שהודיעו על שביתת עובדי התברואה בעיריה". אבל באותו בוקר עצמו, שעות ספורות ועמודים ספורים קודם לכן היא התעוררה כש"קולות משאית הזבל מודיעים לרחוב ששבוע חדש התחיל". כשנמנע ממנה הקידום היא חושבת על בוגדנותה של יורם, שלדעתה הבטיח לה אותו: "היא עשתה את העבודה השחורה, והוא תמיד קיבל את הקרדיט. היא ירדה לפרטים, חיפשה אותם באובססיביות […] והוא? הוא רק קטף את התשבחות". אבל מספר ימים אחר-כך, כשהיא עדיין חשה מקופחת, היא נזכרת בגעגועים  כיצד "הוא היה נותן לה את הקרדיט, והיא אהבה לשמוע איך הוא משבח אותה, נשמע כמו אבא גאה".

נילי אסיא מיטיבה לתאר אופי והתנהלות באמצעות פרטים קטנים, וחשוב לדבר על מצבן של העובדות הזרות, אבל בעיני בזאת מסתכמות מעלותיו של הספר, שפרט לכך הוא בנאלי למדי.

שתים בית הוצאה לאור

2022

כותרת משנה: זכרונותי מהמוות ומהחיים שאחריו

ב-11 בספטמבר 2001 נהרג שי לוינהר במגדלי התאומים. בבית נותרה אשתו ליאת עם בתם התינוקת ספיר, שנולדה שבועות ספורים קודם לכן. "ההתמודדות עם אובדן היא בעיקר בלגן, סערה פנימית והצפה נפשית", כותבת ליאת אחרי כשני עשורים. את הבלגן הזה, ואת ההיחלצות ממנו, היא מתארת בספר.

אשה צעירה, עדיין לא בת שלושים, אם לתינוקת יונקת, נשואה באושר לגבר מגונן, שותף אמיתי לחיים, מוצאת עצמה יום אחד ניצולת אסון. מנין הכוחות להמשיך לחיות, לשאת באחריות הגורפת והבלעדית לילדה? האם הכאב יחלוף עם הזמן? ליאת מובילה את הקורא מאותו יום גורלי, שסתם את הגולל על חייה הראשונים, עד לחייה כיום, נשואה בשנית ואם לשלושה. בפשטות, בכנות שאינה מבקשת לסחוט דמעות או רחמים, היא מספרת על ההתמודדות הרגשית בתוך עצמה ובשילוב עם גידול בתה, על תגובות הסביבה, על הפרטים ה"טכניים" הכרוכים באובדן, ועל הצורך והיכולת להמשיך הלאה.

הספר פרטי ואישי, ואינו מבקש לחנך או לשמש כספר יעוץ והדרכה, אבל אני חושבת שמי שמתמודד עם אובדן ימצא בו אמירות תומכות, מקור להזדהות ולחיזוק, ואולי גם קורטוב של נחמה. "לפעמים, גם ברגעים הכי קשים, אנחנו יותר עטופים מכפי שאנחנו מרגישים, פחות בודדים ממה שאנחנו מאפשרים לעצמנו לזכור", מספרת ליאת בדיעבד, וכדאי לזכור זאת. סביבה תומכת עשויה לעזור, כמו הקבוצה הקטנה של אלמנות צעירות שאליה הצטרפה. אנשים חסרי טאקט, או בעלי כוונות טובות, או כאלה שמחפשים מלים כדי לנחם, עלולים לגרום כאב באמירות דוגמת "לא נורא, יבוא מישהו יותר טוב" -לפעמים צריך פשוט לדבר פחות ולחבק יותר. שמירה על חזות חזקה, שאינה מזילה דמעות, עשויה להיות מגן מפני התמוטטות שממנה יהיה קשה להתרומם, אך עלולה גם למנוע את ההקלה שבהתמודדות עם הכאב. השיתוף שבספר עשוי להקל על הבדידות שבעיסוק בדילמות שהאובדן כופה.

בתוך העצב הגדול, שהזמן אינו מרפא לחלוטין אך מקהה ומרכך, מי שנותר נאלץ לעסוק גם בביורוקרטיה של המוות. בסצנות אבסורדיות נאלצה ליאת לספק הוכחות ששי לא ניצל את האסון כדי לחמוק מן הנישואים, ולהביא לקבורה בארץ בשלוש הזדמנויות, עד שנת 2014 (!), חלקים מגופתו שזוהו באיחור.    

שבע שנים אחרי מותו של שי, גבר שובה לב וצעיר לנצח, אחרי שנים שבהן "הרגשתי שלא מגיע לי להמשיך הלאה בלעדיו והמשכתי לענות את עצמי על עצם הנסיון", הקימה ליאת משפחה חדשה עם איל בי – שיצר את הציור הנאה שעל הכריכה – עם בתה ועם בתו, ועם בנם המשותף. "כדי לחיות באמת, אני צריכה לתת מקום גם לעבר הכואב. דווקא לצד הכאב הזה אני מסוגלת שוב לחייך באמת, להתרגש, לשמוח ולהרגיש מאושרת".

ליאת לוינהר בי מצליחה להמחיש את שעבר עליה בכתיבה ישירה, נוקבת, מינימליסטית אך עמוקת רגש. למרות שכאמור ניכר שאינה מבקשת לסחוט דמעות, הכאב שחוותה מתואר בחיות ובאמינות, ואודה שדמעתי איתה.

מרגש ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2022

כצלה, המספרת את סיפורה בגוף ראשון, אינה סומכת על זכרונה. את כל פרטי היומיום שלה, בעיקר אלה הקשורים ליחסיה עם בני משפחתה, היא מתעדת בכתב, למקרה שתישאל אודותם. שמונה-עשרה שנים קודם להווה של הסיפור השאירה לרגע את בנה התינוק בעגלה מחוץ לחנות בגדי ילדים למספר דקות, וכשיצאה מצאה את העגלה ריקה. מאמציה לזכור תחת חקירה את שארע בכל דקה ובכל שניה גורלית גרמו לה לשנות גרסאות ולתהות בסופו של דבר איך בדיוק השתלשלו הארועים. "כבר לא ידענו מה מהם אמת, כי כל פעם היה לך סיפור אחר", אומרת לה גיסתה לשעבר. לחובתה עמדה העובדה שהטיפול בתינוק היה בעבורה מעמסה קשה, שאותה מילאה מתוך תחושת מחויבות אך ללא יכולת לגייס אהבה כלפי הפעוט. חשדו בה שרצחה את הילד, שארגנה את חטיפתו, שהזניחה אותו. השנים שעברו מאז לא הקהו את הטראומה, וכצלה נותרה במידה רבה מנותקת מעצמה. היא מתקיימת מעבודות ציור, שאינן דורשות ממנה להיות במגע עם בני אדם, חיה על כדורי הרגעה ועל ממריצים לסירוגין. היא אפילו מזדהה עם השם השנוא כצלה, שהודבק אליה כילדה, ומרגישה זרה לשמה האמיתי.

הספר נפתח בשני ארועים שמטלטלים את כצלה. אורי, אחיה הצעיר ממנה בשנתים, מתאבד, ואחותה טוענת שלפני מותו ראה את הילד מדגמן בחלון ראווה. היא תיאלץ לתמרן בתוך סבך של שקרים ושל הטעיות כדי לגלות האם הנער הוא אכן הילד האבוד, ואולי תגלה סוף סוף מה בדיוק קרה באותן דקות גורליות ששינו את חייה. אחיה, האדם היחיד שעליו סמכה, למרות שגם ממנו התנתקה, איננו, ולאף אחד אחר אינה יכולה להאמין.

נדמה כי נקודת השבר של חייה היא היעלמות הילד, אבל שורשי הטראומה נעוצים בילדותה, שנים קודם לכן. כשהיתה כבת תשע מתה אמה רחל. זמן רב עבר בטרם גילו כצלה ואורי, כשהתחבאו במקומם הקבוע תחת השולחן, שם ריתק הילד את אחותו בסיפורי בדים, כי רחל התאבדה בשל דכאון ממושך. הסיפור כולו מתנקז שוב ושוב אל הארוע היחיד המכונן הזה, אל האם שילדיה מתקשים לזכור. הפחד של האב מהנחלת הדכאון לילדיו, החיבור עם משפחתה של אשתו השניה בביתה של הראשונה, הקושי של כצלה לאמץ את חווית האימהוּת, ההתאבדות של אורי שסיסמת המחשב שלו היא תאריך התאבדותה של אמו. "אני בטוח שזה שיר עליך", אמר אורי לכצלה בהתיחסו ל"בית חם". ילדה רוצה רק בית חם, שרה עפרה חזה, הזמרת האהובה על כצלה. אבל בית חם מעולם לא היה לה.

הדמויות כולן מוצגות מנקודת מבטה של כצלה, שבגלל התנודות במצבי רוחה, ולמרות התיעוד האובססיבי, היא אינה עדה אמינה. כתוצאה מכך הדמויות, כמו העלילה כולה, מתעתעות, לא חד משמעיות או חד מימדיות. לקורא מוענקת החירות לבחור במה להאמין, ולנסות לשפוט את מעשיהן, שגם למחרידים שבהם פנים לכאן ולכאן. למרות שקשה להפריד אמת ממשאלת לב מכל הפרטים שהיא מספקת, כצלה היא דמות מכמירת לב, שנקלעה לסיטואציה בלתי אפשרית והתקשתה להחלץ. היא מעניקה לעצמה סצנה מתוקה ועתירת תקווה לסיום, וגם אם היא עושה רושם של חלום אי אפשר שלא לאחל לה שתתגשם.

אורן גזית טווה בכשרון סיפור מורכב, מותח ונוגע לב, והספר מומלץ מאוד.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

סרט אודות ילדי תימן החטופים עורר ברונית פיינגולד את זכר הסיפור המשפחתי אודות אחותה האבודה. שבעים שנה קודם לכן, שבע שנים לפני הולדתה, נולדה להוריה בת בכורה. מרים ויינפלד, שנודעה מאוחר יותר כסופרת מרים עקביא, וחנן יעקובוביץ, שניהם ניצולי שואה כבני תשע-עשרה, נתנו לתינוקת את השם ברכה, לא על שם קרובים שניספו, אלא בתקווה לחיים של ברכה מעתה ואילך. שלושה ימים אחרי הלידה הודיעו להם שהתינוקת נפטרה. המומים ושותקים חזרו לשגרה הקשה בקיבוץ גניגר. זכר התינוקת לא נמחה, אך ההוכחה היחידה לקיומה נותרה על גבי מסמך של בית החולים אודות לידתה. מקום קבורתה לא נודע להם, ועד סוף חייהם חשדו שנלקחה מהם ונמסרה למשפחה אחרת. שניהם כבר הלכו לעולמם, וכעת נטלה בתם על עצמה את הנסיון לפענח מה עלה בגורל הבת הנעלמת.

זהו סיפור עצוב על צעירים, שהשואה קטעה את חייהם בשנות העשרה המעצבות, ומשנותרו כמעט לבדם בעולם נקלעו אל הסביבה הקשוחה והבלתי חומלת של החברה הישראלית בכלל, ושל הקיבוץ בפרט. אין בספר כתב האשמה, אבל יש צער על הצחיחות הרגשית שבה נאלצו לחיות, על הציפיה מהם להתיישר לפי סטנדרטים שאינם מתחשבים בטראומות שחוו, על הנפילה בין הכסאות – מבוגרים מכדי להשתלב במוסד חינוכי, צעירים מכדי לוותר על לימודים. חסרי בטחון ובודדים אפילו לא ידעו שמותר להם לשאול למה התינוקת מתה, והאם ומתי תיערך לוויה. בבית החולים ובקיבוץ איש לא סיפר להם דבר, איש לא שאל דבר. היתה תינוקת ואיננה עוד. החיים נמשכים כאילו לא היתה מעולם.

רונית פיינגולד שאלה את השאלות שלא נשאלו ושלא נענו עד כה. מסע החיפושים הוביל אותה אל ההורים בצעירותם, כפי שלא הכירה אותם. בהרחבה, זהו סיפורם של ניצולי השואה ושל קליטתם עמוסת המהמורות והשגיאות בארץ.

"ברכה", שנכתב ברגש ובכבוד, נוגע ללב ומומלץ.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022

כותרת משנה: למצוא משמעות בעולם משתנה על פי תורת הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל

לוגותרפיה היא אסכולה בפסיכותרפיה המתמקדת בשאיפתו של האדם למצוא משמעות. בשונה משתי האסכולות שקדמו לה – זו של פרויד ששמה במרכז את העונג וזו של אדלר שהתמקדה בכוח – הלוגותרפיה יוצאת מנקודת הנחה לפיה השאיפה האנושית למטרה, לפשר ולמשמעות היא הכוח המניע הבסיסי של האדם. "נכון הוא, שזיגמונד פרויד כתב פעם, כי 'ברגע שהאדם שואל על טעמם של החיים, הוא חולה', אך אני נוטה לדעה, כי בכך אין האדם אלא מגלה את אנושיותו. הישג אנושי הוא לדרוש במשמעותם של החיים ואף לתהות אם בכלל משמעות זו ניתנת להצגה", כך כתב ויקטור פרנקל, אבי הלוגותרפיה. שמו של ספר זה הוא מחווה ברורה לספרו הידוע של פרנקל, "האדם מחפש משמעות", שבו תיאר ב-1946 את חוויותיו ממחנות הריכוז, ופרש את משנתו.

כמחציתו של הספר עוסקת בהסברת עקרונות הלוגותרפיה, בהצדקת תקפותה, ובחידוד המונחים הקשורים בה, שחלקם אינם אינטואיטיביים. המשכו של הספר יעניין יותר אנשי מקצוע, שכן הוא עוסק בפרקטיקה עצמה בארבעה פרקים: גישות ההתערבות וטכניקות טיפול בלוגותרפיה; אתיקה בלוגותרפיה: מקצועיות, סודיות, אחריות; פרוטוקול הטיפול בלוגותרפיה; לוגותרפיה בעבודה קבוצתית.

הנה כמה מן הנקודות שחידשו לי ועניינו אותי ביותר:

הנחתי שכשמדברים על מציאת משמעות, הכוונה לשאלה הגדולה של משמעות החיים, שאלה שאולי אין עליה תשובה. הלוגותרפיה מבחינה בין משמעות החיים למשמעות בחיים, ומכוונת אל השניה. כאן נפתח למעשה כר נרחב של אפשרויות, ומספר המשמעויות כמספר המחפשים. שאלת המשמעות בחיים אינה מופשטת, והמענה עליה הוא האופן בו כל אחד ואחד חווה את היום-יום שלו.

תפיסת האדם לפי הלוגותרפיה כוללת שלושה ממדים השלובים זה בזה: גוף, נפש ורוח. פרנקל הבחין בין מימדי הגוף והנפש שמטרתם סיפוק עצמי, למימד הרוח שמכוון להתעלות עצמית. הוא סירב לראות את האדם כמי ששבוי בשאיפה לסיפוק יצרים, אלא האמין שלמען מטרה נעלה או ערך חשוב בעיניו יהיה מוכן להעלות את יצריו לקורבן. הפסיכותרפיה, לשיטתו, נועדה לטפל בנפש, והלוגותרפיה ברוח, אם כי יש מקרים מורכבים בהם נדרש טיפול משולב.

הבחנה חשובה נעשתה בין הגשמת העצמי להגשמת משמעות. פרנקל האמין שבטבע האנושי טבועה האיכות של החריגה מן העצמי אל מטרה נעלה יותר, ומימוש עצמי עומד בסתירה לאיכות הזו. היעד צריך להיות הגשמת משמעות, והגשמת העצמי תהיה תוצר הלוואי.

עוד על האמון של פרנקל ברוח האדם ניתן ללמוד מתפיסתו את המצפון, שלדעתו הוא חלק מהותי מן האנושיות, ואינו תוצר של למידה, הרגל או התניה סביבתית.

חיפוש משמעות קשה במיוחד נוכח אירועים טרגיים. הלוגותרפיה מציעה גישה של "אופטימיות טרגית", כלומר גיוס הרוח להיענות לחיים חרף הטרגדיות. עצם הגשמת המשמעות היחודית של החיים מאפשרת חוויה של אושר.

מושג שחוזר בספר, ובהתחשב בהתנסויותיו של פרנקל אין בכך כדי להפתיע, הוא החופש. "עמוק בהווייתנו, כל אחד מאיתנו חופשי — לא מתנאי הקיום והאירועים הפוקדים את חיינו, אותם אין בכוחנו לבחור, אלא חופשיים באופן בלתי מותנה לקבל החלטה לגבי האופן שבו נבחר להגיב עליהם, ולגלות בהם הזדמנות לצמיחה". וגם "אף שהאדם אינו 'חופשי ממשהו', הוא תמיד 'חופשי למשהו"'. ואם לבחור ציטוט אחד מתוך השפע שסימנתי לי, זה האחרון יהיה כנראה המשמעותי מכולם.

עד כאן על קצה המזלג מן התובנות שבספר.

מכיוון שמדובר בספר עיון בתחום שאינו קרוב ללבי, לא ציפיתי ליהנות ממנו כפי שנהניתי בסופו של דבר. למרות שהתרכזתי בעיקר במחציתו הראשונה, ולא חשתי שאני קהל היעד של המחצית השניה, אני חושבת שקהל קוראים מגוון ימצא בו ענין ומשמעות, ואני ממליצה עליו.

שתים בית הוצאה לאור

2021