הבית שלנו / רונית פיינגולד

"הבית שלנו" מספר על חייה של משפחה אחת בשתי נקודות זמן משמעותיות. בהווה, בשנת 2023, חייהם של חגי וגליה, זוג מבוגר, משתנים באחת בשל שבץ שתוקף את חגי. למזלם הגיעו למיון בתוך חלון הזמן שמאפשר להשיב במידה רבה את הגלגל לאחור, אבל מצאו עצמם עוברים מחיים של עצמאות פעילה לחיים של מחלה ושיקום. בעבר, בראשית שנות השמונים, השניים נמנו עם ראשוני הישוב נטף. כשגליה חשה אבודה במציאות החדשה שנכפתה עליהם, חגי, שכושר הדיבור חוזר אליו בהדרגה, מציע לה לכתוב על אותם ימים. המוטו שנבחר לספר, ציטוט מפיו של סטיבן קינג, משקף יפה את הקשר בין הסיפור ובין העבר, ההווה והעתיד: "הסיבה היחידה שמובילה אנשים לכתוב סיפורים היא כדי שיוכלו להבין את עברם ולהתכונן לתמותה עתידית".

סיפור ההווה הוא סיפור על הזדקנות, על בגידת הגוף, על ההשלמה בלית ברירה עם המגבלות שהזמן כופה, על הסתגלות וגם על חיפוש העצמי בתוך הדמות הנשקפת במראה ובתוך המציאות שבאה מבלי שהתבקשה. "אני לא רוצה להיעלם, להיות רק האישה המבוגרת הזאת מבית החולים, שעוזרת לאיש ההוא הנכה", חושבת גליה כשהיא מאזינה לאחת מאנשי הצוות בבית החולים. "פעם החזקתי תינוק על הידיים, והייתי לבד ופרצתי דרך. פעם שנינו בנינו בית. עכשיו, נדמה שאישה אחרת תופסת את מקום האישה שהייתי". היא יודעת שהיא צריכה להתיידד עם האשה האחרת הזו, שאין לה שום כוונה להסתלק ולפנות את מקומה למי שהיתה פעם. ההיאחזות באהבה היפה שבינה ובין חגי היא דרך אחת. גם הכתיבה היא אחת הדרכים שבהן היא מוצאת את עצמה.

סיפור העבר הוא סיפור על חיים צעירים, על התחלה, על התמקמות בתנאים לא נוחים מבלי להתייחס אליהם ככאלה, סיפור של טבע וריחות ומראות וטעמים, של תחושת בית, של הגשמת חלום. "היינו חבורה של צעירים שחלמה על כפר מבודד בטבע. היינו קהילה של אינדיווידואליסטים שבנו לעצמם כפר. זה היה עוד לפני שהשתרש המונח "יישוב קהילתי". פשוט רצינו מקום לעצמנו".

שני הסיפורים האלה, המשולבים יפה ובטבעיות זה בזה, כתובים היטב. קצת חבל שלא הסתפקה בהם, אלא שילבה כמה סיפורי משנה מפורטים מדי, כמו זה של מחנה הקיץ שבו הדריכה בארצות הברית, האהבה לבחור אמריקאי, החברה מן האוניברסיטה ועוד. אלה, לטעמי, תוקעים את העלילה ומוטב לו היו מקוצרים משמעותית או מושמטים (על כמה הבלחות של התחסדות עיוורת לא ארחיב, כי אנו פה בשביל הספרות ולא בשביל דיון בתפיסות עולם). השמות בספר אינם אמיתיים, אבל כמו בספרה הקודם, "ברכה", גם כאן הארועים שאובים מן הביוגרפיה שלה הסופרת.

ההווה של הספר מעוגן במציאות הישראלית של 2023. בני הזוג משתתפים באופן קבוע בהפגנות נגד הרפורמה המשפטית, אבל מאמינים בעתיד טוב יותר, גם שלהם באופן פרטי לאחר תקופת השיקום, וגם של המדינה. ארועי השבעה באוקטובר וכל מה שארע אחריהם אינם נוכחים בספר, אבל לבו של הקורא, היודע מה עתיד לקרות בקרוב מאוד בעוד גליה וחגי שבים אל ביתם ואל שגרת חייהם הנינוחה, נחמץ.

שתים בית הוצאה לאור

2026

ברכה / רונית פיינגולד

סרט אודות ילדי תימן החטופים עורר ברונית פיינגולד את זכר הסיפור המשפחתי אודות אחותה האבודה. שבעים שנה קודם לכן, שבע שנים לפני הולדתה, נולדה להוריה בת בכורה. מרים ויינפלד, שנודעה מאוחר יותר כסופרת מרים עקביא, וחנן יעקובוביץ, שניהם ניצולי שואה כבני תשע-עשרה, נתנו לתינוקת את השם ברכה, לא על שם קרובים שניספו, אלא בתקווה לחיים של ברכה מעתה ואילך. שלושה ימים אחרי הלידה הודיעו להם שהתינוקת נפטרה. המומים ושותקים חזרו לשגרה הקשה בקיבוץ גניגר. זכר התינוקת לא נמחה, אך ההוכחה היחידה לקיומה נותרה על גבי מסמך של בית החולים אודות לידתה. מקום קבורתה לא נודע להם, ועד סוף חייהם חשדו שנלקחה מהם ונמסרה למשפחה אחרת. שניהם כבר הלכו לעולמם, וכעת נטלה בתם על עצמה את הנסיון לפענח מה עלה בגורל הבת הנעלמת.

זהו סיפור עצוב על צעירים, שהשואה קטעה את חייהם בשנות העשרה המעצבות, ומשנותרו כמעט לבדם בעולם נקלעו אל הסביבה הקשוחה והבלתי חומלת של החברה הישראלית בכלל, ושל הקיבוץ בפרט. אין בספר כתב האשמה, אבל יש צער על הצחיחות הרגשית שבה נאלצו לחיות, על הציפיה מהם להתיישר לפי סטנדרטים שאינם מתחשבים בטראומות שחוו, על הנפילה בין הכסאות – מבוגרים מכדי להשתלב במוסד חינוכי, צעירים מכדי לוותר על לימודים. חסרי בטחון ובודדים אפילו לא ידעו שמותר להם לשאול למה התינוקת מתה, והאם ומתי תיערך לוויה. בבית החולים ובקיבוץ איש לא סיפר להם דבר, איש לא שאל דבר. היתה תינוקת ואיננה עוד. החיים נמשכים כאילו לא היתה מעולם.

רונית פיינגולד שאלה את השאלות שלא נשאלו ושלא נענו עד כה. מסע החיפושים הוביל אותה אל ההורים בצעירותם, כפי שלא הכירה אותם. בהרחבה, זהו סיפורם של ניצולי השואה ושל קליטתם עמוסת המהמורות והשגיאות בארץ.

"ברכה", שנכתב ברגש ובכבוד, נוגע ללב ומומלץ.

 

שתים בית הוצאה לאור

2022