תגית: תומר בן אהרון

רבע מאה אחרי שגֶד וטֶנַר נפגשו במבוך הקברים של אטואן, הם שבים ונפגשים. טנר נטשה, מבחירה, את חברת בעלי הכוחות והיתה לאשת חוואי, והיא כעת אלמנה ואם לשני ילדים מבוגרים. גד, שפגשנו אותו כילד ב"הקוסם מארץ ים", והתלווינו למאבקיו בהתפוגגות הקסם ב"החוף הרחוק ביותר", הוא כעת גבר מזדקן, שאינו רואה לעצמו פחיתות כבוד בעבודה כרועה. כשטנר נקראת אל ערש הדווי של אוגיון, גד מגיע על גבו של דרקון, ושותפות עדינה נרקמת ביניהם.

ארץ-ים היא אותה ארץ-ים, מוטיבים רבים שפגשנו בספרים הקודמים מצויים גם כאן, אבל "טהאנו" שונה. יש בו קסמים וכישופים, כמובן, אבל נעדרים ממנו כמעט לחלוטין "הרעש והצלצולים" של הקסמים הגדולים. הסיפור האנושי, שכמובן נכח גם בקודמים, הוא כאן בקדמת הבמה. באחרית דבר שכתבה הסופרת, ובה היא מתייחסת גם לביקורת כלפי הספר, היא מסבירה כי ביקשה "להתבונן בהרואיות מבחוץ ומלמטה, מנקודת המבט של אלה שאינם כלולים בה […] לא רציתי לשנות את ארץ-ים, אבל היה לי צורך לגלות איך ארץ-ים נראית מנקודת המבט שלנו". קרן שפי, במאמר מעניין המצורף לספר, מציינת כי הסופרת חוקרת את העולם שלה כאנתרופולוגית. "החקירה שלה אופקית, מתפרשת: מה עוד יש? אילו עוד אנשים, קהילות, אפשריות קיימים בעולם הזה? ואיך כל הדברים שקיימים נקשרים זה לזה, ארוגים יחד, רשת של תנאים והשלכות והשפעות הדדיות?"

טנר מרבה לחשוב על מקומה של האשה בעולם, שבו הכוח מצוי בידי הגברים והנשים משלימות עם כך. הכשרה באמנויות הגבוהות או בעקרונות הקסם שמורה לגברים בלבד, וכשפי הנשים נחשבים חלשים במקרה הטוב ומרושעים במקרה הרע. נשים אינן נחשבות בעיני בעלי הכוח, כפי שחשה טנר בנסיון לשוחח עם אשף השמים: "איך היה יכול לשמוע אותה, אם לא הקשיב לאף אשה אף פעם, מאז הפעם האחרונה שאמו שרה לו שיר ערש?" בגלל ההפרדה החדה הזו נדמה שכולם חיים בפחד. "ממה אנחנו מפחדות כל כך? למה אנחנו מרשות להם לומר לנו שאנחנו מפחדות?", שואלת לארק, ידידתה של טנר. ויותר מזה, היא מאבחנת: "ממה הם פוחדים? […] למה הם מפחדים מאתנו?" גד מציע תשובה: "אם הכוח שלך איננו אלא חולשתו של האחר, אתה חי בפחד". לגד יש מענה גם לתהייה על הפחד של הנשים מהכוח של עצמן: "האם לימדו אותן פעם לתת אמון בעצמן?"

טנר, שעברה כמה גלגולים בחייה, יכלה לפחות לבחור את דרכה, גם אם תוך מאבק. תֵּרוּ, בתה המאומצת, לא זכתה לכך, בינתים. מגיל צעיר חוותה התעללות מצד משפחתה, שבשיאה הושלכה, פשוטו כמשמעו, לאש. היא איבדה עין אחת ואצבעות, חצי מגופה מצולק, והצלקות הנפשיות עמוקות אף יותר. המראה שלה מפחיד אנשים, וחמור מזה יש המאמינים כי "אדם שנעשה לו רע הוא מן הסתם רע בעצמו וראוי לעונש". נראה שתרו נדונה לשאת את "אות הקין של מה שנעשה לה", ודבר לא יוכל למחות זאת. אבל לתרו יש כוח פנימי, וטנר מנסה למצוא את הדרך הנכונה להכשיר אותה לחיים משמעותיים מתוך ידיעה כי "עוול שאי-אפשר לתקן, צריך להתעלות מעליו".

חיבבתי מאוד את טנר ואת גד בגלגול הזה. הסופרת מספרת כי הואשמה בביזויו של גד מתוך נטיה פמיניסטית, כשנטלה ממנו את כוחותיו, אבל בעיני גד כאדם נטו ללא העוצמה והאחריות של הכוח הוא אדם מעניין, אפילו שלם יותר. גם טנר, ללא מעמד הכהונה ולא שליחות רמה, פנויה יותר לאנושי, ליומיומי, והקשר ביניהם, כשתרו היא חלק מן המשפחה שיצרו, עשיר ומרגש.

תומר בן אהרון תרגם, כרגיל, היטב, אוריין שביט וסטודיו האיש הירוק הוסיפו כריכה מוצלחת לשלושת הכריכות הקודמות, והספר מומלץ. כדאי לקרוא את כל הארבעה על פי סדר כתיבתם כדי למצות את ההיכרות עם הדמויות.

Tehanu – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2025 (1990)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

"החוף הרחוק ביותר", השלישי בסדרת ספרי ארץ-ים, מפגיש אותנו עם הרב-מג נץ, הלא הוא גד, שקורותיו כנער וכאדם מבוגר סופרו בשני הספרים הקודמים. ארן, נסיך אחד האיים, מגיע אל בית הספר שבאי רוק בשליחות אביו כדי להביא את הידיעה שהקסם הולך ונעלם מן העולם. נץ יוצא לגלות מי או מה עומדים מאחורי התופעה, שכן בהעדר קסם מתפוגגת גם משמעות החיים, וארץ-ים שוקעת אל שממה וחידלון. למרות שפניו אל הלא-נודע המסוכן, הוא אינו לוקח אתו אף אחד מן המגים האחרים, אלא מציע לארן הצעיר, הבלתי מנוסה ונטול כוחות הקסם, להתלוות אליו.

ארן יחווה מסע חניכה, שתחילתו בהערצה לנץ, המשכו בפקפוק במניעיו עד כדי האשמתו בצרות-עין ובנכונות להקריב אחרים, וסיומו בתובנות. נץ יעדיף להתנהל במסע כאחד האדם, ללא כוחות קסם למעט במקרים חריגים, ולמרות חולשה גופנית קשה ינווט את השניים להתיצבות מול הרוע. עייפות ויאוש שוררים על העלילה, אבל סופו של הטוב לנצח. לא ברעש ובצלצולים, אלא בכוח הנחישות והאמונה.

כדי לעמוד על מלוא המשמעויות של העלילה, אני ממליצה לקרוא את המאמר "על החיים ועל המוות" שכתבה קרן שפי, וצורף בסיום הספר. בניגוד לשני הספרים הקודמים שהערכתי מאוד, הפעם התקשיתי במידה מסוימת להתחבר אל הלך הרוח של נץ ולרדת לפשרו, והמאמר האיר את עיני.

גם אם העלילה כמכלול חמקה ממני מעט, מצאתי בספר אמירות משמעותיות שראויות לציטוט ולתשומת לב. הנה כמה מהן.

נץ לארן: "כשהייתי צעיר, נאלצתי לבחור בין להיות ולעשות. וזינקתי על האפשרות השניה כמו טרוטה על זבוב. אבל כל מעשה שאתה עושה, כל פעולה, כובלים אותך אליהם ואל השלכותיהם ומאלצים אותך לפעול שוב ושוב. ואז, לעתים רחוקות בלבד אתה מגיע למרחב כמו זה, לזמן כמו זה, בין פעולה לפעולה, כשאפשר לעצור ופשוט להיות. או לשאול מי אתה בעצם"

נץ לארן: "דבר אחד ויחיד בעולם יכול להתנגד לאדם שלבו רע. וזהו אדם אחר […] רק רוח האדם, המסוגלת לרוע, מסוגלת גם להתגבר עליו"

כשארן תוהה מדוע נץ לא השיב כגמולם לאנשים שהם בבירור רעים, נץ משיב: "וזאת סיבה שאתנהג כמוהם? שאניח למעשיהם למשול במעשי? אני לא מתכוון להחליט בשבילם, ולא אתן להם להחליט בשבילי!"

נץ לארן: "כבעלי תבונה, אסור לנו לפעול מתוך בורות. כבעלי בחירה, אסור לנו לפעול ללא אחריות"

נץ לארן: "אדם אחד יכול להרוס באותה קלות שבה הוא יכול למשול: להיות מלך או אנטי-מלך". כשארן תוהה מי הם משרתי האנטי-מלך, נץ משיב: "במוחנו. הבוגד, העצמי. העצמי שזועק, 'אני רוצה לחיות, שיישרף העולם כל עוד אני אחיה!' הנשמה הבוגדנית הקטנה בחושך שבתוכנו, כמו תולעת בתוך תפוח"

ואולי המשמעותי מכולם – נץ לארן: "את השער בין האור לחושך אפשר לפתוח, ארן. זה דורש כוח, אבל זה אפשרי. אך לסגור אותו שוב, זה כבר סיפור אחר"

ועוד כהנה וכהנה.

מן הציטוטים אפשר להתרשם גם מתרגומו, הטוב כרגיל, של תומר בן אהרון.

לספר נוספה אחרית דבר מעניינת מאת הסופרת אודות תהליך כתיבת הספר. איור העטיפה היפה הוא של אוריין שביט, ועיצוב העטיפה המושך הוא של סטודיו האיש הירוק.

הספר עומד בפני עצמו, אבל כדאי לקרוא אותו כשלישי בסדרה אחרי קריאת שני קודמיו.

The Farthest Shore – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2024 (1972)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

גאי האוורד, במאי טלויזיה, היה בן עשר כשאביו החורג נרצח בחצר ביתם. הרוצח לא נתפס מעולם. כעת, אחרי עשרים שנה, הוא מביים סדרת טלויזיה, חקירה מול עיני המצלמות, שמטרתה לפתור את התעלומה. המפיק ניק וינסנט מכנס צוות מומחים, ביניהם בלשים, פסיכולוגית, עיתונאי חוקר, עורך-דין ועוד, ומספק להם את הכלים לפתוח בחקירה ממש מהתחלה. גאי עצמו מבטיח לא להתערב כלל, ולהופיע בפני המצלמות כעד בלבד על פי הצורך.

קארה האנטר כתבה את הספר במתכונת של שידור טלויזיוני. את חלקו הגדול של הספר תופסים תמלילי השיחות בין המשתתפים מול המצלמות, כשמשולבים בהם ראיונות שערכו עם עדים רלוונטים, תיאורים ממצים של האולפן בו הם יושבים, צילומים המופיעים ברקע דבריהם, כותרות פתיחה וסיום, וכיוצא באלה, היוצרים תחושה חיה מאוד של סדרת טלויזיה משודרת. בסיומו של כל פרק מופיעים מאמר ביקורת מאת עיתונאי המסקר את הסדרה, וקשקשת ברשת של צופים, שכל אחד מהם הוא בלש מטעם עצמו או סתם הולך רכיל. הקוראים מקבלים גם הצצה אל כמה התכתבויות פרטיות שמנהלים המשתתפים וכמה מן העדים, שכן, כפי שנכתב על הכריכה, כל קורא מוזמן להיות בלש: "גופה אחת. שישה מומחים. האם תצליחו לפתור את התעלומה לפניהם?"

כן, הצלחתי. בערך החל מאמצעו של הספר היתה לי תחושה ברורה שיש רק פתרון אפשרי אחד, וקצת התאכזבתי כשהתברר שצדקתי, כי העדפתי להיות מופתעת, כפי שהופתע העיתונאי המבקר, שלדבריו חש צורך לצפות שוב בסדרה מתחילתה כדי להבין איך החמיץ את הפיצוח. יחד עם זאת, לא היה בכך משום פגיעה במתח שחשתי לאורכה של הקריאה. למען האמת, מדובר בספר ממכר שקשה להניח בצד להפוגות. אולי דווקא בגלל דרך הכתיבה הבלתי שגרתית, אולי משום שכמעט כל פרק מסתיים בגילוי שממריץ לקרוא הלאה (כדרכן של סדרות מתח), אולי משום התפניות הבלתי צפויות בדרך לפתרון הצפוי. מבחינתי, לצד המתח ולצד התעלומה, הספר מרתק בעיקר באופן בו הוא מתאר תכנית ריאליטי, סוגה שאני מתעבת, ושאינה חדלה לעורר בי תמיהה על נכונותם של הצופים להאמין שהם חוזים במציאות בזמן שהכל מבוים, אפילו כשהארועים המתוארים אמיתיים.

תומר בן אהרון תרגם, כרגיל, מצוין, והספר המקורי והכתוב היטב מומלץ.

Murder in the Family – Cara Hunter

הכורסא

2024 (2023)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

כותרת משנה: על העולם בעידן בני האדם

האנתרופוקן הוא השם המוצע לעידן הגיאולוגי של ימינו, המתאפיין בהשפעה מרחיקת הלכת של בני האדם על הסביבה. אין בינתים הסכמה בין אנשי המדע האם יש הצדקה למתן שם יחודי לעידן האדם, ואם כן מהו התאריך ההולם לתחילתו, אבל מחוץ לעולם המדע המונח צובר פופולריות. הסופר ג'ון גרין מבקש את מקומו בעולמנו הסואן, מחפש משמעות בחיים בכלל ובתופעות שונות בנפרד, ורוצה להתאהב בעולם כפי שהוא, מבלי להתעלם מן הסבל ומן הכאב, או בפשטות, כמילותיו הפומביות האחרונות של מוריס סנדק, "תחיו את חייכם. תחיו את חייכם. תחיו את חייכם".

הספר כולל מעל ארבעים מאמרים קצרים, כל אחד בנושא אחר. הנושאים ברובם, במבט מרפרף מלמעלה, יכולים להצטייר כשוליים – בובות דובי, אפליקצית פתקים, הסרט הפינגווינים ממדגסקר, וכיוצא באלה – אבל גרין מבקש ומוצא בהם משמעויות, שאמנם נבחנות מנקודת מבט אישית מאוד, אך הן מעניינות מאוד לקריאה, ובכל מקרה מעוררות מחשבה. בהקדמה לספר הוא מתייחס לשיטת הדירוג הפופולרית באמצעות כוכבים, מאחד עד חמישה, ובהתאם כל מאמר מסתיים בציון. למעשה, את שיטת הדירוג הוא מחיל כבר בעמודים האינפורמטיביים שלפני הטקסט – ארבעה כוכבים וחצי לגופן במקור האנגלי, Bembo MT Pro, המוזכר בדף הזכויות, ושני כוכבים וחצי לעמוד חצי כותרת, כפי שנקרא העמוד הריק למחצה שבו כתוב רק שמו של הספר. משעשע.

תרגום מילולי של שם הספר יהיה בערך האנתרופוקן נבדק, או נסקר. שמו בגרסה העברית כולל את מילת השייכות "שלי" ובצדק. גרין חושף כמעט בכל מאמר את הקשיים שהתמודד איתם כילד ואת אלה שהוא מתמודד איתם כיום. החל מתחושת אומללות וחוסר בטחון בגיל צעיר, שגררו התעללות מצד ילדים אחרים, דרך מחלות שונות, ביניהן דלקת קרום המוח ולבירינטיטיס, ועד האו-סי-די הנוכח תמיד והתקפי דכאון קשים, שבגינם הוא נוטל תרופות דרך קבע. כל אחד מהם משפיע השפעה משמעותית על האופן בו הוא בוחן את התופעות שהוא מתאר. תקופת הקורונה, שבמהלכה נכתב הספר, נוכחת אף היא בספר, ומוסיפה על קשייו של הסופר. מעניינת ומעוררת הערכה היא העובדה שלמרות כל העומס הרגשי הזה, גרין מצטייר כאיש אשכולות פעיל. בנוסף לספריו המצליחים (שאותם לא קראתי), הוא ואחיו, סופר אף הוא, מגישים פודקאסט פופולרי, מנהלים אתר לימודי, מרצים באינטנסיביות ועוד.

הנה כמה ציטוטים להדגמה:

"בכל פעם שאני שותה דיאט ד"ר פפר, אני נדהם מחדש. תראו מה בני האדם מסוגלים לעשות! הם יכולים לייצר משקה קל קר כקרח ומתוק כסוכר עם אפס קלוריות שטעמו דומה לכול וגם לכלום".

"אפשר ללמוד כל כך הרבה על החיים האמריקאיים העכשוויים מכך שביום העצמאות שלנו החגיגות כוללות: 1. מופעי זיקוקים שנראים ונשמעים כמו מטחי טילים ופצצות, ו-2. תחרות שבה אנשים מכל העולם מנסים לראות כמה נקניקיות ולחמניות יכול אדם לבלוע בעשר דקות".

במאמר על מערת לאסקו: "אני מודה שאני מתמלא בתקווה גדולה כשאני חושב על כך שארבעה ילדים וכלב בשם רוֹבּוֹ גילו מערה ובה טביעות ידים בנות שבעה-עשר אלף שנה, ששני הנערים שיכלו להשאר שם התמסרו לשמירה על המערה, ושכאשר בני האדם החלו לסכן את יופיה, הסכמנו להפסיק לבקר בה".

במאמר על מירוץ אינדיניאפוליס 500: "אני לא אוהב התקהלויות, אבל את ההתקהלות הזאת אני דווקא כן אוהב כי אני נמצא בתוך 'אנחנו' שלא דורש 'הם'".

"אולי לעולם לא נדע למה אנחנו כאן, אבל אנחנו עדיין יכולים להכריז בתקווה שאנחנו אכן כאן. אני לא חושב שתקווה כזאת היא טפשית או אידיאליסטית או מוטעית".

מדרך הטבע הערכותיו של גרין אינן בהכרח עולות תמיד בקנה אחד עם אלה שלי, אבל באמת לא מוכרחים להסכים בכל, ובכל מקרה ליקטתי מן המאמרים עובדות שלא הכרתי. אם להזכיר כמה דוגמאות, פגשתי את אליזבת מגי, האשה שהמציאה את הגרסה המקורית של משחק המונופול, כולל מערכת כללים שניה שאפשרה חלוקה של העושר שנצבר במקומות ריכוזו בידי משחק יחיד; למדתי שהשיר "לעולם לא תצעדי לבד", המזוהה עם מועדון הכדורגל של ליברפול, התגלגל מן המחזה "ליליום" של פרנץ מולנר (מי שכתב את "מחניים" החד-פעמי) דרך המחזמר "קרוסל" המבוסס עליו; הופתעתי לגלות שהשטח הכולל של המדשאות בארצות-הברית גדול פי שלושה מזה המוקדש לכל גידול אחר, ועולה אף על השטח של כמה גידולים עיקריים (כמו חיטה ותירס) יחדיו; הכרתי את האמן היפני הירויוקי דוֹי, שהחל ליצור אחרי שאיבד את אחיו, ושיצירתו, המורכבת מאלפי עיגולים זעירים המתקבצים לצורות אמורפיות, קרובה ללבו של גרין, שחזרתיות מרגיעה אותו; ועוד כהנה וכהנה.

שילוב הנושאים המעניינים, זוית הראיה היחודית והכתיבה הסיפורית הטובה, מעניקים חווית קריאה מוצלחת מאוד. תרגומו של תומר בן אהרון, כרגיל, משובח.

כפי שהספר נפתח בעצם עוד לפני שהוא נפתח (עם ההערות לגבי הגופן והעמוד הראשון), כך הוא גם נמשך אחרי שהוא מסתיים, ולכן כדאי לא לדלג על ההערות בסיומו. חלק זה של הספר היה אמור להיות מעין רשימה יבשה של המקורות ששימשו לכל מאמר, אבל כמה מן ההערות כוללות עוד כמה פיסות מידע קטנות ומעשירות. לדוגמא, המאמר "הנקניקיות של באיארינס בסטו פילסור" מתאר ביקור של הסופר ואשתו עם שני חברים ברייקיאוויק, ביום בו העיר חגגה מדליה אולימפית בכדוריד גברים (אחד התיאורים הסוחפים והמרגשים בספר). בפרק ההערות, זה שקוראים נוטים לדלג עליו (כמו גם על דף הזכויות בפתיחה שמשום מה קראתי), הוא מזכיר כבדרך אגב ששלושת שותפיו לטיול מסכימים שכל הדברים שתיאר ארעו ביום אחר בכלל ללא קשר למדליה, "ואני ממשיך לחשוב שהם טועים ושהזכרון שלי מדוק בהחלט. מה שכן, כולנו מסכימים שזאת היתה נקניקיה מעולה".

מעניין, קריא מאוד, ומומלץ בהחלט.

The Anthropocene Reviewed – John Green

הכורסא

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

טֵנַר נלקחה מהוריה כשהיתה בת חמש, והוכשרה לשמש ככוהנת בקברים של אטואן. ליתר דיוק, היא היתה התגשמותה הגופנית של הכוהנת שמתה, שהיתה בזמנה התגשמותה של זו שלפניה, וכך במשך מאות שנים אל תוך העבר. שמה נלקח ממנה כשהגיעה אל היכל הכס, מקדשם של האלים חסרי השם, ומעתה ואילך כונתה ארהא, הטרופה. היא חיה בבדידות, חברה היחיד הוא סריס העומד עליה לשרתה ומופקד על שלומה. מעמדה הוא של שליטה, אך היא בעצם שבויה של הגורל שנכפה עליה.

גורלה מקבל תפנית חדה כשבהגיעה לגיל חמש-עשרה היא מגלה גבר זר במבוך האפל שתחת ההיכל, מקום שבו איש מלבדה אינו רשאי לשהות. הגבר, המציג עצמו בכינוי נץ הוא הקוסם גֶד, שקורותיו סופרו בספר ארץ-ים הראשון. היא חסה על חייו, הוא מחזיר לה את שמה ובעקיפין את זהותה. "כל אחד מאתנו לבדו חלש, אך עם האמון אנחנו חזקים, חזקים יותר מכוחות החושך", הוא אומר לה, והיא זוכה באפשרות לבחור בחֵירות על פני השעבוד שנכפה עליה.

קרן שפי, באחרית דבר מעניינת, מתייחסת בין השאר למהותם המעורפלת של האלים חסרי השם. אני חושבת שאחד הנושאים המרכזיים בספר הוא הקיבעון, האמונה הבלתי מבוססת בישויות הבלתי ברורות הללו, והשחרור ממנו. עוד בתקופת החניכות, כשהילדה התבוננה באבנים שעל הקברים, היא חשה כי "הן עמדו שם הרות משמעות, ואף על פי כן לא היתה שום דרך לדעת מה כוונתן". דברים שאמרה בתמימות חברתה באותה תקופה פתחו בפניה "עולם זר לחלוטין שלאלים אין כל חשיבות בו", אך היא בחרה להתעלם מאפשרות היותו. כשגֶד, ואחר-כך כוהנת יריבה, מעלים אור במערות שבהן נאסר לעשות זאת, אמונתה מתערערת משום שחסרי השם אינם קוטלים אותם. האם האלים הללו קיימים? האם היו קיימים אי פעם ומתו? עבור מי שלא זכרה דבר מילדותה, והכירה בכל העולם רק את מקום הקברים של אטואן, השאלות הללו מערערות. גֶד סבור כי חסרי השם הם כוחות החושך, ההרס, הטירוף שנוצרים כשבני האדם סוגדים לאכזריות ולרוע, וככאלה הם ממשיים, לא אֵלים אך בעלי כוחות.

לספר מצורפת גם אחרית דבר שכתבה הסופרת ארבעים שנה אחרי כתיבתו. מעניין לקרוא, בין השאר, אודות התייחסותה לנושא של "גיבורה" לעומת "גיבור", ואודות הבחירה לשלב בין כוחותיו של הגבר לאלה של הנערה ולגרום להם לבטוח זה בזה כדי להשתחרר יחדיו.

כמו "הקוסם מארץ-ים", גם הספר הזה כתוב היטב, נושאיו השלובים יחדיו מעוררי מחשבה, הדמויות אמינות, וטנר כובשת לב. תומר בן אהרון העניק לספר תרגום נאה וקריא, שני המאמרים שנוספו לספר מאירי עיניים, והאיור של אוריין שביט על הכריכה מושך והולם.

ואין משפט מתאים לסיום, תמיד והיום, יותר מדבריו של גֶד, "אנו זקוקים נואשות לשלום בעולם".

The Tombs of Atuan – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2024 (1970)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

זהו סיפורו של גֶד, קוסם שנולד בשם דוּני ונודע בכינוי נץ. כבר כשהיה ילד התגלה כוחו לעשות שימוש במילות כישוף, והוא נשלח ללמוד בבית הספר לקוסמים. חייו כנער כריזמטי, פרוע במידה רבה, דומיננטי ועליז, השתנו כשבשל יריבות עם תלמיד אחר התרברב שיש בכוחו לזמן רוחות של מתים. הצל שחדר לעולם בשל הזימון הפך לאויבו, ליריבו המר המבקש להשמידו. גֶד, שהפך לגבר צעיר קודר, פחות בטוח בכוחו וזהיר יותר בבואו להשתמש בו, נדרש למצוא דרך להשתלט על הצל בטרם יגבר עליו וינצל את נצחונו כדי לזרוע רוע בעולם.

כפי שכתבה הילית חמו מאיר בדבר המו"לית בפתח הספר, ניתן לקרוא אותו כספר הרפתקאות ללא רבדים נוספים. ככזה הוא סיפור התבגרות רווי אקשן, שבו הגיבור הטוב יוצא למאבק חסר פשרות ברוע כדי להציל את העולם, סיפור כתוב בחן, מותח כדבעי, מציג דמויות נעימות, ומספק חווית קריאה מהנה. אפשר, לחילופין או במשולב, למצוא בו משמעות.

לדעתי, המשמעות, ובעצם כמה מהן, מצויה שם ממש על פני השטח ובלתי אפשרי להחמיץ אותה. "אל לך לשנות ולו דבר אחד, לא אבן, גם לא גרגיר חול, בלי לדעת מה הטוב ומה הרע שיחולל המעשה הזה. העולם מצוי באיזון, בשיווי משקל. כוחות ההתמרה והזימון של קוסם עלולים לטלטל את שיווי המשקל הזה", אומר החונך של גֶד לתלמידו הצעיר. כשהוא מעט מבוגר יותר, גֶד מביע את אותו רעיון ומוסיף, "זאת אני יודע: הכוחות העתיקים של הארץ לא נועדו לשימושם של בני האדם. הם מעולם לא ניתנו לנו, ואנחנו רק נשתמש בהם לזרוע חורבן. בכלי משחית אי-אפשר אלא להשחית". באשר להתמודדות עם הצל, הוא מקבל עצה לא לתת ליריבו לנהל אותו, אלא לצאת מולו ולהתמודד עם הסכנה כדי לשלוט בה: "אם תמשיך לברוח, בכל פעם שתברח, תיתקל בסכנה וברוע, כי הוא מניע אותך והוא בוחר לאן תלך. עליך לבחור בעצמך. עליך לחפש את הדבר שמחפש אותך. עליך לצוד את הצייד". הסופרת מביעה בתוך הסיפור את תפיסתה אודות איזון קוסמי, מבקשת שיקול דעת מכל אדם, ובוודאי ממי שביכולתו לשנות סדרי בראשית, ומבקשת למצוא את כוחו של כל אדם בתוכו, מתוך עצמו.

מיהו אותו הצל, ומדוע הוא רודף את גֶד? "זהו צל יוהרתך, צל בורותך, הצל שאתה מטיל", אומר לגֶד מורו, ורומז על הקשר הבלתי ניתק בין האיש וצלו, הצד החיובי באדם והצד השלילי שבו, כוחות מנוגדים ומשלימים המצויים במאבק מתמיד. העימות הבלתי נמנע בין גֶד והצל עתיד לעצור את הקונפליקט וליצור את השלם. מוטיב חוזר בספר הוא חשיבות השם שניתן לאדם, השם האמיתי, לא זה שניתן לו בלידתו, והעובדה שמי שיודע את שמו האמיתי של אדם למעשה מחזיק בידיו את חייו. מכיוון שהשם מייצג את המהות הפנימית האמיתית של האדם, כשגֶד והצל יאמרו יחדיו זה את שמו של זה, הם יכירו בשלמות זה את זה, וישיבו על מכונו את האיזון שהופר.

אורסולה לה גווין התבקשה לכתוב ספר לנוער, והתוצאה היא יצירה למבוגרים ולנוער גם יחד, סיפור כתוב היטב, מאוכלס בדמויות אמינות ומעניינות, קצבי אך מהורהר, ונעים עד מאוד לקריאה. תומר בן אהרון תרגם יפה, כרגיל, והספר מומלץ בהחלט.

A Wizard of Earthsea – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2024 (1968)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

"התשוקה שיבינו אותנו היא קמאית. אנחנו מסמנים סימנים על הדף, מברברים רצפים של צלילים, ואז, באורח פלא, מסכימים בינינו שלשרבוטים ולהברות האלה יש משמעות, וכל זאת כדי שנוכל לגעת זה בזה באופן מדויק"

ואל, חוקרת ומרצה בתחום הבלשנות, חיה לבדה במסצ'וסטס, אחרי שבעלה עזב אותה, אביה עבר לבית אבות, ואחיה התאום אנדי התאבד בזמן ששהה בתחנת מחקר בגרינלנד. ואל סובלת מאגורפוביה, או במילותיה "חרדה: מהזן המשתק. אני כבולה לַמוּכר, לַבטוח, למה שנתפס בעיני כבטוח. אני מתפקדת כמו אדם נורמלי רק בקומץ מקומות: בדירה שלי, ברוב אתרי הקמפוס – חוץ מאצטדיון הפוטבול, יותר מדי שטח פתוח – במכולת, בבית האבות של אבי", ומייצבת את עצמה בקושי באמצעות כדורים ואלכוהול. מייל מווייאט, המנחה ושותף המחקר של אנדי, מספק לה את ההזדמנות, שבה היא מעוניינת בסתר לבה, וממנה היא חרדה עד כדי שיתוק, לחרוג מן המחנק של חייה. וייאט מספר לה סיפור בלתי ייאמן על ילדה שנמצאה קפואה בתוך קרחון, הופשרה ושבה לחיים, אבל לא ניתן לתקשר איתה משום ששפתה אינה מוכרת. כישורי הבלשנות של ואל נדרשים כדי להבין מיהי הילדה, ומבחינתו של ווייאט גם ובעיקר כדי להבין כיצד הפשרתה הפלאית עשויה לתרום לחקר האקלים שלו. אביה של ואל, שמשוכנע שווייאט אשם במותו של אנדי, וחושד אפילו שמדובר ברצח ולא בהתאבדות, דוחף בכל זאת את הבת היחידה שנותרה לו לצאת אל תחנת המחקר המבודדת, אולי מתוך תקווה שיעלה בידה לגלות מה באמת ארע שם. וואל, שחיה בצילם של האב המדען בעל השם, ושל אחיה המאני-דפרסיבי התוסס והמועדף, נענית.

אריקה פרנזיק מבקשת מהקורא להאמין שאשה עכברית, שמעולם לא עזבה את מסצ'וסטס, ושניחנה באפס כישורי הישרדות, מסוגלת למעשי הגבורה וההקרבה שאליהן מתגלגלת העלילה. בכך היא אינה חורגת בהרבה מן המתכונת של ספרי האדם האפור שנקלע לנסיבות קיצוניות ומתגלה כווריאציה של סופרמן. אני מאמינה שהיא לא מבקשת מהקורא להאמין שניתן להשיב לחיים אדם שקפא בקרח לאורך ימים ושנים, אלא בוחרת להשתמש בסיפור הפנטסטי הזה כדי להניע את העלילה. בהתעלם מאי הסבירויות הללו ומכמה קצוות פרומים לקראת הסיום, הספר סביר לסוגו. יש בו כמה אלמנטים מדעיים (כמו רוחות קטבטיות ופיטראקים שמניעים את המחקר של ווייאט), הווי דחוס ויוצא דופן של תחנת מחקר מבודדת, תיאורי נוף יפיפיים, מידע מעניין על שפות, מעט מידע על גרינלנד (למרות הבחירה של הסופרת בתיאוריה ספקולטיבית לשם המקום על פני תיאוריה מבוססת יותר), ילדה נוגעת ללב, מדען מרושע או שלא, התגברות על מגבלות של האישיות, וקצת מתח. תערובת נוחה לקריאה נטולת מאמץ.

Girl in Ice – Erica Ferencik

הכורסא

2023 (2022)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

"לכל אדם שהיה או שהינו או שיהיה, יש שיר. לא מדובר בשיר שמישהו אחר כתב. יש לו מלודיה משלו, מילים משלו. מעטים האנשים שזוכים לשיר את השיר שלהם. רובנו פוחדים שקולנו לא יעשה עמו צדק, או שהמילים מטופשות מדי, חשופות מדי או מוזרות מדי. במקום זאת אנשים חיים את השיר שלהם".

צ'רלי נאנסי חי חיים שגרתיים, אפורים משהו, באנגליה. אמו נפטרה מזמן, ועם אביו האמריקאי, שהביך אותו כל חייו והִרבה להשתעשע על חשבונו, ניתק קשר. לפרנסתו הוא עובד כשכיר במשרד רואי חשבון, ואת מרבית זמנו הוא מבלה בחברת ארוסתו רוזי, שאמה אינה מרוצה מבחירתה בו. איש אינו פונה אליו בשם צ'רלי, אלא תמיד בשם צ'רלי השמן. לא שהוא שמן באמת, אבל כך כינה אותו אביו בילדותו, והכינוי פשוט נדבק. נדבק עד כדי כך שגם צ'רלי עצמו מוסיף אותו לשמו. כשרוזי מתעקשת שיזמין את אביו לחתונתם, הוא מתקשר אל שכנה מן העבר כדי שתקשר ביניהם, ומתבשר שהתייתם. אחרי הלוויה בפלורידה הוא זוכה לשתי בשורות נוספות: אביו היה האל אנאנסי, והוא אינו בן יחיד.

ספיידר, האח שצץ לפתע בחייו אחרי שצ'רלי זימן אותו ברגע של שכרות, הוא טיפוס הופכי לגמרי. רוצה היה הכוח היחיד שהניע את ספיידר, לעולם לא צריך או אמור. הוא טיפוס קליל, חי את הרגע, כובש לבבות, אינו מתחייב לדבר, משתמש בקסמים כדי ליהנות ממותרות ומנוֹחות, ואינו לוקח דבר ברצינות. למרות ששני האחים אינם דומים זה לזה פיזית, לספיידר אין שום בעיה להציג את עצמו כצ'רלי, וכולם, אפילו אמה הספקנית והחשדנית של רוזי, מאמינים לו. רוזי מגלה שארוסה הפך מקסים יותר, והיא מתקשה לעמוד בהחלטתה שלא להתמסר לו לפני הנישואים. הבוס המושחת של צ'רלי מופתע כשהעובד הכנוע שלו אינו נבהל מגישתו הבריונית, ואפילו מאיים עליו. אמה של רוזי מוכנה להשלים עם נישואיה של בתה. צ'רלי האמיתי, לעומת זאת, נדחק מחייו שלו למרות מחאותיו.

הבלבול הזה בין השניים רומז לאפשרות שמדובר בעצם באותו האדם: צ'רלי במציאות וצ'רלי כפי שהיה רוצה להיות. צ'רלי המקורי יכול לבחור לפנות את הדרך, או לחילופין לעבור מהפך ולהפוך להיות ספיידר. ואולי יצליח להשאר הוא עצמו רק בטוח יותר, בעל קול שלא יפחד להשמיע?

ניל גיימן כתב עלילה מלבבת, עתירת דמיון, ומצחיקה מאוד. העלילה עוסקת בין השאר בסיפורים, ביצירתם, במשמעותם, ובעיקר בכוחם. האם המציאות היא זו או אחרת? "זה תלוי רק באופן שבו מספרים את הסיפור", עונה המספר, הפונה מדי פעם ישירות אל הקוראים. למרות קלילותה ולמרות המרכיבים הפנטסטיים שבה – מכשפות, רוחות רפאים, קפיצות במרחב וכיוצא באלה – העלילה מציגה דמויות עם עומק, מרבה בהתייחסויות תרבותיות, ואף שותלת רעיונות ששווים מחשבה, כמו האופן בו אנו תופסים את הזולת, היווצרותם של מיתוסים, יחסי אל-אדם, ועוד. "סיפור הוא רשת של קורי עכביש. קּור מתחבר אל קּור, ואנו עוקבים אחרי כל סיפור אל המרכז, כי המרכז הוא הסוף", כותב המספר, וגיימן טווה את קוריו בחן ובכשרון מהנים עד מאוד.

הספר תורגם לראשונה ב-2005 על יד ורד טוכטרמן וראה אור בהוצאת אופוס. לא קראתי את התרגום הקודם, אבל זה של תומר בן-אהרון מקסים, יצירתי, ונעים מאוד לקריאה. את העטיפה המושכת עיצבה מירב רוט.

נהניתי מאוד, ואני ממליצה עליו.

Anansi Boys – Neil Gaiman

הכורסא

2023 (2005)

תרגום מאנגלית: תומר בן-אהרון

"אין שום דבר אקדמי או אינטלקטואלי במיתולוגיה היוונית. היא ממכרת, מבדרת, נגישה ואנושית להדהים", כותב סטיבן פריי במבוא ל"מיתוסים". אני לא בטוחה באשר לחלקה הראשון של ההצהרה, אבל חלקה השני זוכה לאישושים רבים בספר הממכר, המבדר, הנגיש והאנושי שכתב פריי.

באחרית דבר הוא כותב כי לא ביקש לפרש את סיפורי המיתולוגיה, אלא לספרם בלבד. "אם מישהו יגיד לי ש"טעיתי" בסיפורים, אני חש שתהיה לי זכות מלאה לענות לו שבכל זאת מדובר בבדיות. הזזה של הפרטים לפה ולשם היא מה שבני האדם עשו עם המיתוסים מאז ומתמיד. במובן זה, אני מרגיש שאני תורם את תרומתי הצנועה לשימורם". למרות הידיעה הברורה שמדובר בבדיות, התחושה תוך כדי קריאת הספר היא של היכרות אינטימית עם הנפשות הפועלות, בני אלמוות ובני תמותה גם יחד. בסופו של דבר, אם מסירים את ההיבטים הנסיים והאל-טבעיים, נותרים עם סיפורים שנועדו להסביר את היקום, למצוא בו הגיון וסדר, להבין את משמעות קיומו של האדם. ליוונים, כך כותב פריי, היתה "מודעּות עמוקה, מעמיקה ונלהבת לצדדים השונים האלה של טבעם. המילים "דע את עצמך" היו חרוטות בכניסה למקדש אפולו בדלפי", וקל להסחף עם תשוקת הידע שלהם, בעיקר כשהיא מוגשת בעטיפה חיננית כל כך. מעניין למצוא בתוך המסכת המורכבת להפליא של המיתולוגיה ארועים מקבילים לאלו של המיתולוגיה היהודית – הכאוס / תוהו ובוהו שלפני הבריאה, מבול שהמיטו האלים על האנושות המושחתת והצלת בודדים בתוך תיבה שהוכנה מראש, החלפת בן שנעקד כקורבן באייל – ומפתיע לגלות עד כמה נוכחת המיתולוגיה בחיי היומיום של כולנו.

פריי פותח בסיפור הבריאה, עובר למלחמת האלים בטיטאנים, מתאר את התארגנות שלטונו של זאוס ואת בריאת האדם בעקבותיו, את תרומתו של פרומתאוס לשגשוגה של האנושות, את השמדה וכינונה מחדש, ועוד שפע של סיפורים שנבעו רובם ככולם ממאבקי אגו ומרגשות סוערים. כמה מן הסיפורים מוכרים יותר – סיזיפוס המגלגל סלע אל ראש ההר, נרקיס המתאהב בדמות עצמו, אפרודיטה הנולדת מקצף הגלים, ועוד – אחרים מוכרים פחות. וכולם עשירים בפרטים, שנונים, לעתים מצחיקים עד דמעות, ובעיקר, למרות האלוהות של מרבית הדמויות, אנושיים וקלים לעיכול ולהזדהות.

המיתולוגיה זמינה לכל בשפע מקורות – פריי ממליץ על האתר הזה – ולא אספר כאן את סיפוריה. אסתפק בכמה דוגמאות שימחישו את סגנונו המהנה עד מאוד של הספר.

מכיוון שארטמיס שבה לחדשות לאחרונה, ומכיוון שקראתי לא מזמן ספר שנקרא בשמה, אפתח בציטוט מהקטע המתאר כיצד רכשה את כוחותיה ואת תחומי השפעתה: בתו של זאוס התיישבה על ברכיו, ובפינוק ילדותי הגישה רשימה של משאלות, שלשמען נאנח האב: "אוי לי. לפחות את הירח לא ביקשת, מה?" "וואו, איזה רעיון נהדר! את הירח. כן, אני אשמח לקבל את הירח,  בבקשה. זה הכול. אני בחיים לא אבקש עוד שום דבר". זאוס העניק לה כל משאלה ומשאלה. איך היה יכול לסרב? כך הפכה ארטמיס לאלת הציד והבתולות, אלת הנשים חסרות ההשכלה ומשולחות הרסן, אלת כלבי הציד והצביות, אלת המיילדות, אלת הירח.

אחרי שהקים זאוס את פנתיאון האלים שלו, שכלל את עצמו, כמובן, את הֶרה אשתו ועוד עשרה אלים, נתקף שעמום וביקש לעצמו משחק חדש. אפילו לאלים נמאס לכלות את ימיהם במרדף אחרי נשים ולסבול מקנאת אשת חיקן. הוא שיתף את פרומתאוס בתוכניתו: "יהיה לנו מין נבון – טוב, נבון למחצה – שיהלל אותנו ויסגוד לנו, ישחק איתנו ויבדר אותנו. מין כנוע ומעריץ של מיניאטורות קטנות." "זכרים או נקבות?" "אוי, בשם שמים, לא, רק זכרים. אתה מתאר לעצמך איך הֶרה תגיב…"

אאוס, מלכת השחר, חזרה מזאוס עם בשורה טובה עבור בעלה "והם רקדו בארמון ועשו כל כך הרבה רעש, עד שהליוס דפק על הקירות ורטן שיש פה אנשים שצריכים לקום לפני השחר". הצחיקה אותי דמותו זו של הליוס כשכן רטנן, שהתאימה איכשהו לדמותו ב"קירקה" שקראתי לפני מספר ימים.

הספר שופע הומור מסוג זה, אך למרות הצהרת הפתיחה, לפיה "אין שום דבר אקדמי או אינטלקטואלי במיתולוגיה היוונית", יש בו גם התיחסויות להיבטים הפילוסופיים של המיתולוגיה לצד כמה אמירות עכשוויות. הנה מספר דוגמאות:

אולי תאמרו כעת שפרומתאוס הפיקח ודאי היה מסוגל להסביר לאדם כיצד להכות אבן באבן או לחכך מקל במקל, אך עלינו לזכור כי האש שגנב היתה אש מן המרומים, אש אלוהית. אולי אפשר לומר שהוא גנב את הניצוץ הפנימי שהצית באדם את הסקרנות הנדרשת מלכתחילה כדי לחכך מקל במקל או להכות צור בצור.

…

עמוק מתחת לאדמה שאהבה אותו פעם, אורנוס הסר והזועף דחס את כל חרונו המבעבע ואת כל האנרגיה השמימית שלו לתוך הסלעים עצמם, בתקווה שיום אחד, יצור שיערוך חפירות במקום כזה או אחר יכרה אותו וינסה לרתום למטרותיו את הכוח האלמותי הקורן מתוך האבן. מובן שזה לא יקרה לעולם. זה יהיה מסוכן מדי. לבטח לא נולד גזע שיהיה טיפש מספיק לנסות להשתמש בכוח האורניום?

…

היוונים המאוחרים יותר האמינו בלי ספק שדור הזהב אכן התקיים. הוא נכח ללא הרף במחשבתם ובשירתם ונתן להם חלום של שלמות לשאוף אליו, חזון ברור ומפורט יותר מהדימוי המעורפל של בני אדם קדמונים הנוהמים במערות. ייתכן שהאידאות המושלמות של אפלטון היו ביטוי אינטלקטואלי של זיכרון נוטף כמיהה לתקופה ההיא.

הטקסט מלווה בהערות שוליים רבות, שמהוות חלק בלי נפרד ממנו. אוסיף כאן ציטוט אחרון של הערה שכזו, המופיעה בתחתיתה של הפיסקה המספרת על הצלחתו של אלכסנדר הגדול להתיר את הקשר הגורדי שהחזיק מעמד מאות שנים: "כששמעתי לראשונה את הסיפור הזה, הערכתי לאלכסנדר לא גברה, אלא פחתה."הוא רימה!" אמרתי. נניח שכדי "לפתור" קובייה הונגרית הייתי פותח אותה במברג, כך שכל החתיכות היו נופלות על השולחן, ואז מחבר אותן בחזרה בסדר הנכון. מי היה משבח אותי על זה? אבל ההיסטוריה היללה את אלכסנדר על ש"חשב מחוץ לקופסה" וזיכתה אותו בתואר "הגדול". פריבילגיות של מלכים לוחמים גאונים".

"סיפורי המיתולוגיה לא אירעו מעולם, ובכל זאת הם קיימים תמיד". אמירה זו, שמצאתי ב"גיבורי המיתולוגיה היוונית" של אפי זיו, מיוחסת לבן המאה הראשונה לספירה, אבל כוחה יפה גם אלפיים שנה מאוחר יותר, כפי שסטיבן פריי ממחיש היטב, בסיוע תרגום מצוין של תומר בן אהרון.

מומלץ מאוד.

Mythos – Stephen Fry

הכורסא

2022 (2017)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון

כשריילנד גרייס מתעורר, אין לו מושג היכן הוא נמצא. הוא שוכב בתא בלתי מוכר, מטופל על ידי זרועות מלאכותיות, וקולו של מחשב משמיע לו שאלות שנועדו לבחון את צלילותו. מכאן ואילך הסיפור עובר בין הווה לעבר, בין הסתגלותו של ריילנד למציאות המשונה שבה הוא מוצא עצמו, לבין תמונות מחייו קודם לכן, המגיחות מזכרונו בהדרגה ומסבירות כיצד הגיע לכאן ומדוע.

ארוע הכחדה מאיים על השמש, וכתוצאה מכך גם על כדור הארץ. הסיכוי היחיד לעצור אותו הוא באמצעות שליחת חוקרים אל טאו סטי, כוכב דומה לשמש המצוי במרחק כשתים-עשרה שנות אור מאתנו. כדי לשרוד את הטיסה הממושכת (אך הקצרה יחסית ליכולת הטכנולוגית של היום בזכות מקור אנרגיה שהוא בלב העלילה), שלושת החוקרים מוכנסים לתרדמת. ריילנד הוא היחיד שמתעורר ממנה. יחידי בחלל, זכרונו לוקה בחסר אך סקרנותו המדעית בוערת, הוא מתחיל להבין שגורל האנושות בידיו, ונרתם למשימה. עליו למצוא פתרון שיעצור את איום ההכחדה, ולשגר אותו לארץ, בין באמצעות ארבע גשושיות דמויות חיפושיות – שכינוייהן, כמובן, ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו (ומכאן ההקדשה בפתח הספר), ובין באמצעות החזרת החללית כולה, והוא בתוכה, למקום מוצאה. העלילה המותחת מלווה אותו יום אחר יום, צעד אחר צעד, כשלון בצד הצלחה, עד לסיום הבלתי צפוי ברובו.

סיפורי הכחדה ומסעות בין גלקטיים היו ויהיו. שני דברים חוברים יחדיו ליחודו של "פרויקט הייל מרי" ביניהם. הראשון שבהם הוא האהבה למדע, לחשיבה הסיסטמתית ולדבקות בעובדות. ריילנד הוא מיקרוביולוג שנטש את האקדמיה לטובת הוראת מדעים לילדים. הוא מדען מקורי, עצמאי בתפיסותיו, להוט אחר מחקר מדעי, וכמורה בנשמתו הוא מאמין נלהב בהנחלתו. אמנם חלק מן המדע שבספר הוא עתידני וחורג מן הידע המוכר לנו היום, אבל שיטות החשיבה של ריילנד הן המנוע רב העוצמה ספר. מתוך הערפול שבו הוא שרוי בתחילה, הוא נחלץ שלב אחר שלב באמצעות התבוננות בסביבה הנראית לו בלתי מוכרת. הוא מקיש דבר מתוך דבר, וזונח תיאוריות כשנסיונו לאשש אותן כושל. עומס האחריות הוא הכוח המניע שלו, אך כך גם ההזדמנות החד-פעמית לחקור תחומים בלתי ידועים ולפרוץ גבולות. כשהוא נזכר בתקופה מסוימת בעברו, הוא מספר בחדווה: "העברתי שבוע קסום שבו לא עשיתי דבר פרט למחקר מדעי. בלי פגישות. בלי הסחות דעת. רק ניסויים והנדוסים. שכחתי כמה כיף לשקוע במשימה". בדידותו בחללית "הייל מרי" מספקת לו עוד ועוד מאותו קסם, אם שמים לרגע בצד את הסכנות ואת הדחיפוּת.

הגורם השני המייחד את הספר הוא סגנונו הכובש של אנדי וייר, המגובה בתרגום מושלם של תומר בן אהרון. וייר, מפיו של ריילנד, הוא מספר תמציתי וממוקד, אך שופע חביבות והומור ואנושיות. ריילנד הוא אדם "פשוט", שגורלו משגר אותו לתפקיד של גיבור ומושיע, ושבחירתו בחשיבה מדעית מעצימה את מעלותיו ועושה אותו האדם המתאים למשימה. המתרגם, באמצעות בחירות מוצלחות – כמו זו המתארת את נסיונו להפטר מחייזר מנג'ס: "שוב אני פונה לעזוב, אבל טוק־טוק־טוק. אני מסתובב בחזרה פעם נוספת. "אחי, שחרר אותי לשנ"צ" – תפס את מהותו של ריילנד, ועשה אותו אחד "משלנו" מבלי לפגום באמריקאיות שלו.

אני לא מרבה לקרוא ספרי מדע בדיוני, כך שאין לי בסיס להשוואה בין החייזר המופיע כאן לאלה שמופיעים ביצירות אחרות. אבל גם מבלי להתייחס לשאלות של מקוריות ושל יחודיות, הקשר בינו ובין ריילנד ראוי בהחלט להימנות עם ההיבטים המלהיבים של הספר. לא ארחיב כאן מחמת קלקלנים.

לצד המתח ולצד הדיונים המדעיים מרחיבי האופקים, הספר נוגע בכמה וכמה נושאים מעניינים, ביניהם, כאמור, מפגש עם תרבויות זרות, תקפותו של אזור זהבה, היכולת האנושית להתאחד ולהתעלות מול אתגר קיומי (גם אם ברור שעם הזמן תשוב האנושות ותתפרד לשבטיה), כוחה של חברות, והענווה הנדרשת בעת שמנסים להתערב בתהליכים אבולוציונים ("חשבתי שאני מה זה חכם […] ניצלתי את האבולוציה לטובתי, נכון? […] אני כזה אדיר! תודיעו לי מתי לבוא לאסוף את הנובל! בעעע […] לאבולוציה לא אכפת מה אני רוצה. והיא לא עושה רק דבר אחד בכל פעם", מבין ריילנד, שהיה שיכור מהצלחה עד שהכשלון חבט בו).

ריילנד מצוי בתהליך מתמיד של למידה, לומד את עצמו ואת העולם, ואנדי וייר סוחף בכשרון את הקורא אל מסע הלמידה המהנה, המותח ורב התהפוכות הזה. מומלץ בהחלט.

Project Hail Marry – Andy Weir

הכורסא

2021 (2021)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון