תגית: תורת המשחקים

כותרת משנה: על משחקים סיכויים ושקרים

ספר זה עוסק בטעויות חשיבה, באשליות, במקרים בהם האינטואיציה שלנו מטעה אותנו. הכותבים הם מתמטיקאים, וכלי העבודה שלהם הם תורת המשחקים, סטטיסטיקה והסתברות, אבל אל תתנו לזה להפחיד אתכם. אין צורך בדוקטורט בתחום המספרים כדי לעקוב אחר ההגיון המתמטי שהשניים מפעילים, בבואם להדגים כיצד פועלים מנגנוני קבלת החלטות, ניהול משא ומתן, והערכת סיכויים וסיכונים. הכותבים מודים שמודלים מתמטים אינם תמיד משקפים את המציאות המורכבת, ובכל זאת יש בהם תועלת מרובה:

הבעיה היא שלא תמיד המציאות מסכימה לציית למודל מתמטי […] בדרך כלל המציאות שונה מהמודל […] אז מה הטעם לבנות מודל? שאלה טובה. והתשובה היא: תובנה! מודלים בתורת המשחקים מעניקים תובנות על העולם ומאירים נקודות מעניינות בתוך התמונה הכללית.

ובשביל התובנות הללו כדאי בהחלט לקרוא את הספר. הן פוקחות עיניים, מערערות על מוסכמות, ומאתגרות את הקורא לחשוב.

הנה דוגמא ממש מתחילת הספר: מליונר מציע לשני אנשים סכום של מליון דולר, ובלבד שיגיעו תוך שעה להסכמה כיצד לחלק אותו ביניהם. לכאורה זו ההחלטה הכי פשוטה בעולם – חצי-חצי. האמנם? אחד מן השניים, סחטן באופיו, מציע חלוקה של 900 אלף לעצמו, ורק 100 אלף לחברו. לא אכפת לו לא לקבל כלום. מופתעים? גם אני הופתעתי, והספר מסביר כי זוהי אשלית הקונצנזוס:

אשליית הקונצנזוס היא נטייתם של אנשים לחשוב שרבים חושבים כמוהם. הדבקות של פרטים בעמדותיהם ובדעותיהם גורמת להערכת יתר של עמדות ודעות אלה באוכלוסיה וליצירת false-consensus effect. כמו כן, ההטיה הקוגניטיבית הזאת מתיחסת לקבוצות של אנשים שחיים על פי ערכים ונורמות מסוימים ומאמינים בנכונותם לגבי כלל האוכלוסיה.

ידעתי מאז ומתמיד שלא כולם חושבים כמוני? כן. אני זוכרת את הכלל הזה ביומיום? לא תמיד. כדאי לזכור.

וכך גם בהמשך הספר, עוד ועוד נקודות למחשבה, חלקן אינטואיטיביות, חלקן זקוקות לתזכורת מתמדת, וכולן הגיוניות.

הנה כמה דוגמאות:

…קוראים לזה הטיית השרידות. זאת הנטיה לראות רק מנצחים, ולפיכך לגבש תפיסה מעוותת של סיכונים וסיכויים.

"אחד הדברים הראשונים שלומדים בשיעורי סטטיסטיקה הוא כי המתאם אינו הסיבתיות… זהו גם אחד הדברים הראשונים שנשכחים" (תומס סאוול, כלכלן, פילוסוף פוליטי וסופר)

והאהובה עלי מכולן, משום שהיא קולעת לחלוטין לעמדתי באשר ל"חוכמת ההמונים" הכה-פופולרית:

בשנים האחרונות ההסתמכות על דעת ההמונים זכתה לתימוכין בספר "חוכמת ההמונים" של ג'יימס סורוביצקי. לפי סורוביצקי, שיעור ההצלחה של החלטותיו של מומחה נמוך בהרבה משיעור ההצלחה של החלטה משותפת של הדיוטות. […] אולם יש כאן כשל לוגי, והוא טמון בעובדה שמספר התומכים בדעה כלשהי אינו רלוונטי כאשר צריך לאמת או להפריך אותה. […] אזכיר בהקשר זה את מה שכתב (בצדק) הנרי דייויד תורו: "איש אחד הצודק יותר מאחרים, כבר מהווה רוב".

אם התרשמתם עד כה שמדובר בספר רציני, צדקתם. אבל זהו גם ספר שגרם לי לא אחת להתגלגל מצחוק. הוא כתוב במעין קלילות, הדוגמאות שהוא מביא להמחשת רעיונותיו משעשעות, וניכר בו שנכתב בהנאה. אהבתי את צורת העריכה של הספר: בתוך הטקסט משובצות הגדרות "מילוניות" של המונחים המרכזיים, כולל ציטוטים רלוונטים, הכותבים מניחים לפתחם של הקוראים בעיות לתרגול, ופיתוח הנוסחאות המתמטיות מוגש בנפרד, כך שהנרתעים ממתמטיקה יכולים לדלג עליהן מבלי לפגוע ברצף הקריאה.

בשורה התחתונה: ספר מלהיב

כנרת זמורה ביתן

2015

איורים: דני קרמן

כותרת משנה: איך תורת המשחקים קובעת על מה כולם ידברו מחר

"העורך העירום" משלב בין שני נושאים. האחד הוא תורת המשחקים ומודלים נוספים של קבלת החלטות, והשני מאחורי הקלעים של עולם התקשורת – עתונים, טלויזיה ואתרי אינטרנט. השילוב יוצר שלם הגדול מסך שני חלקיו.

אם לא קראתם אף ספר בנושא תורת המשחקים, הספר הזה הוא מקום טוב להתחיל בו. אורי רוזן מנגיש את הנושא הן בדרך ההצגה הפשוטה (בלי נוסחאות מתמטיות), והן בשילוב עם סיפורים והדגמות מעולם התקשורת, שהופכים את המידע היבש יחסית לחי ומבעבע. כבר הזדמן לי לפגוש את תורת המשחקים בספרים שונים ("דילמת האסיר" מאת ויליאם פאונדסטון הוא הכבד שבהם), אבל מכיוון שאיני חיה את הנושא על בסיס יומי (אם כי פועלת על פיו בלי לתת שם לאינספור תהליכי קבלת ההחלטות שכל אחד עובר כל הזמן), נהניתי לרענן את הידע. אני לא חושבת שהספר מביא חידושים בתחום, ומן הסתם זו אינה כוונתו, אבל גם כנושא העומד בפני עצמו, וגם כתומך בתיאור התנהלות התקשורת, יש בו ענין.

אורי רוזן הוא איש תקשורת ותיק, ששימש בתפקידים בכירים בעתון מעריב, בחדשות ערוץ 10, ובאתר mako. באמתחתו דוגמאות אינסוף לדרכי קבלת ההחלטות בערוצי החדשות השונים, החל בעתון המסורתי, מן הימים שבהם היו בארץ שני שחקנים מובילים (מעריב וידיעות), דרך שני ערוצי הטלויזיה המסחריים (10 ו-2), וכלה במהפכת השנים האחרונות, כשצרכני החדשות ניזונים לא רק מן הערוצים הרשמיים, אלא נהנים מתעבורה אינסופית של מידע ברשת. התהליכים המתוארים בספר אינם יחודיים לישראל, ומובאות בספר גם דוגמאות מרחבי העולם. ההחלטות שמתקבלות, ובסופו של דבר, כמו שכתוב בכותרת המשנה, קובעות "על מה כולם ידברו מחר", לוקחות בחשבון את הגורמים המעורבים – בעלי הממון, העתונאים וצרכני התקשורת – כל צד והאינטרסים שלו, וכולם מעורבים בתהליכי תורת המשחקים.

הטקסטים המופיעים על כריכות הספרים לא תמיד תואמים למה שנמצא בסופו של דבר בתוך הדפים. במקרה של "העורך העירום" מה שמובטח על הכריכה מתממש בפנים. כמו כל גוף תקשורת מיומן אורי רוזן מציע על הכריכה ובמבוא לספר קדימונים מפתים כמו "מי הדליף לעיתון את הסיפור על פרשת המניות של דן חלוץ", "למה ערוצי הטלויזיה יוצאים להפסקת פרסומות בדיוק באותו הזמן" ועוד. התשובות מעניינות, גם כעומדות בפני עצמן, אבל בעיקר כשהן מוסברות על ידי תהליכים מורכבים של קבלת החלטות.

בשורה התחתונה: ספר מעניין

לטעימה על קצה המזלג ממה שמציע הספר, ראו את אורי רוזן מתראיין אצל ירון לונדון.

כנרת זמורה ביתן

2015