תגית: תחת התות

"תחת התות" מסופר מפיו של צעיר ירושלמי, שהשתקע בחיפה בשלהי שנות השלושים של המאה העשרים כסטודנט להנדסה בטכניון. רוחו טובה עליו בשל החופש שזכה בו לראשונה, הרחק מהוריו החששניים, החרדים לבריאותו לאחר ששכלו את אחותו הצעירה בשל מחלת לב, ממנה אף הוא סובל. עד כה לא ידע אשה – מין נאסר עליו, כדרך שנאסרו מאכלים חריפים ופעילות גופנית – ורוב מהלכו בעולם תמים והססני.

מכל האיסורים האלה שאסרו על נפשי נפטרתי בסיוען של שתי נפשות מבוגרות ממני שנזדמנו לי עם גמר בית הספר התיכון, תקופה שעל האדם הצעיר להצטייד במנה הגונה של מזל כדי למצוא בדרכו את הנפשות הראויות. אני – שפר עלי מזלי, שכן ניקרו על דרכי מַרְוָה והַמְבּוּר, שהעלוני על הקרון הנכון ודחפוני במסילה אותן דחיפות נמרצות שבכוחן נע אנוכי עד היום הזה, שעה ששניהם כבר אינם יכולים ליהנות מכך.

מרוה, המבוגרת מן המספר באחת-עשרה שנים, טיפלה בו כשהיה תינוק, וכעת, כשהם נפגשים באקראי בחיפה, מתלקחת ביניהם אהבה. מרוה למודת אסונות, שנחתו עליה ועל משפחתה מידיהם של ערבים, והיא אוחזת בדעות קיצוניות בדבר האפשרות ליחסים תקינים בין יהודים לערבים: "אין ערבים טובים ונעימים. יש ערבים היראים ממך ורוצים לקיים עמך יחסים שיניחו להם להמשיך ולחיות. משעה שיחדלו לירוא מפניך – לא יהיו עוד טובים ונעימים". יואל, בעלה, בונה בישוב בו הם מתגוררים קירות מגן, ואילו היא סבורה בלהט שיש ליטול יוזמה שתגרום לערבים להיות אלה שמסתתרים מאחורי ביצורים. "כל העולם כולו מלא דם ורציחה, ואני – שונאת אני את הנרצחים", היא מטיחה בו. המבור, ידידם של הורי המספר, הפורש עליו את חסותו, מחזיק בדעות קיצוניות לצד השני. הוא מאמין כי ללא התערבותה של הפוליטיקה, יכלו שני העמים לחיות יחדיו באחווה. תפיסתו את המציאות רומנטית – הוא משבח את מנהג גאולת הדם שבעקבותיו באה הסליחה, ומפנטז על רכיבה בצוותא בשדות. מרוה חסרת המנוח והמבור שהוא בעל-בעמיו, אוהב ספר ומכניס אורחים, אוחזים בנפשו של המספר, זו ברוח נסערת וזה במתינות עליזה, ומלווים במשך שנה את התבגרותו. מרוה סוחפת אותו אחריה לטיולים מאומצים בחיק הטבע, המבור, המזלזל ברופאים, מפתה אותו לאכול מאכלים אסורים וללגום אלכוהול, וביניהם מתנער המספר מן הכבלים שבתוכם גדל, ואף מרהיב עוז ללכת אחר נטיות לבו, להפנות עורף למדעים המדויקים, ולשלוח ידו בכתיבה.

אחד מנושאי הספר הוא אפוא המאבק הרעיוני על מדיניות הישוב. בשונה מ"פרשת גבריאל תירוש", שם האידאולוגיה תופסת את מרביתה של הבמה, כאן היא נספחת לסיפור ההתבגרות. אהבתם של המספר ומרוה, הנשואה ואם לשניים, ותפקידו של המבור כמנטור רוחני, הם הקטבים שביניהם מתרחשת העלילה. יצחק שלו יצר לצדם של השלושה מספר דמויות משנה בלתי נשכחות, ביניהן צבי ישראל, שותפו לחדר של המספר, צעיר מצפוני וחרוץ, ושרה לינד, המאוהבת במספר מאז למדו באותה כתה. הסופר, שעסק גם בהוראה, מתאר את מוריו של המספר בבית הספר ובטכניון, וכמו ב"פרשת גבריאל תירוש", מצביע על הפער שבין פדגוג יבש למורה באופי.

אילו נשאלתי מהו הספר הישראלי האהוב עלי ביותר, "תחת התות" הוא הספר שבו הייתי בוחרת. יש חכמים ומורכבים יותר ממנו, אבל הפשטות והיופי שבו שובים את הלב. קראתי אותו לפני שנים, יותר מפעם אחת, ובקריאה החוזרת כעת מצאתי אותו יפה יותר ומשובח יותר משזכרתי. הספר שזור הומור שנון, הדמויות מאופינות במדויק ונכנסות אל הלב, התקופה חיה כאילו לא חלפו עשורים, ולמרות שכבר בעמוד השני אנו יודעים מה עלה בגורלם של מרוה והמבור, סופו של הסיפור חונק.

הייתי מצטטת בשמחה עמודים שלמים להדגמת סגנונו של יצחק שלו, אבל אסתפק בשני קטעים המתייחסים אל שתי הדמויות המשפיעות, ובהמלצה לקרוא את הספר כולו. תחילה מרוה, שלשירתה המספר מאזין מחוץ לאולם המקהלה, ואחריה המבור היושב תחת התות.

אז התרוממה שוב אותה כנף עדינה וחדה למרומי האינסוף. קולה דמה לנאקת כאב ארוכה שכמותה משמיע רק עוף-זמר פצוע. היה זה סופרנו טהור, כולו צלצול של אימה וכיסופים להמלט מאיזו צרה איומה.

"כי הנה בא יום הדין, יום הדין"

-פרפרה הכנף, והבס תופף לעומתה באכזריות:

"יום הדין, יום הדין"

[…]

שמעתי את הכנף מפרכסת ומכה אדוות של יסורים באויר, וכשחדלה מלבטיה וגוועה אט-אט – התרומם נהמו המאיים של הבס:

"יום הדין. יום הדין!"

———-

אפילו אאריך ימים כדי מאה שנה ואשכח את מרבית הדברים שארעו לי בצעירותי, לא אשכח את מראהו של המבור שעה שהיה מתרומם מעל כסאו שמתחת לעץ התות שבחצרו ומקדם פניו של אורח בברכה הערבית השגורה בפיו:

"אהלן וסהלן ומית אלף מרחבה!"

אם היה יהודי שניתן לומר עליו בבטחה שמזרעו של אברהם הוא, זה אברהם היושב בפתח האוהל ונושא עיניו כדי לחפש אדם כלשהו לקיים בו מצוות הכנסת אורחים, הרי המבור היה היהודי הזה. שש היה לבואם של אורחים ממש כשם שאחרים ששים להפטר מהם.

———–

מומלץ מאוד.

א. לוין אפשטיין

1971