בוקר ראשון באירופה / תלמה אדמון

כותרת משנה: הערה על מקום אחר

כשתלמה אדמון היתה כבת חמישים היא התגברה סוף סוף על הפחד מטיסה, והגשימה משאת נפש ישנה – לטייל באירופה. טיולים רבים עברו מאז אותו טיול ראשון, וכמה מרשמיה – הכתובים והמצולמים – רוכזו בספר זה.

הכותבת המטיילת מוקסמת מפרטים קטנים. מפסל של מלאך על קבר בכפר שאיש אינו מתייר בו, משרידי גשר, מקולה של ציפור. היא רוצה לגעת בכל, לחוות כל פינה שכוחת-אל, להתערות לרגע בחברת זרים. היא מאושרת בתוך הירוק האינסופי, תחת זרזיפי הגשם, במבנים יחודיים, בסמוך לנהר, במקומות שאליהם נקלעה בטעות. כמעט ולא נמצא בספר אתרים המצויים במפות התיירות הפופולרית, אבל נמצא בו שפע פנינים שלב פתוח ומבט נוח להתרשם יראה בהן יופי.

לכל אחד מן המקומות מוקדש עמוד כתוב אחד ותמונה אחת, שרובן צולמו על ידי הכותבת. החוויות המתוארות מגוונות, לפעמים מראה של נחל, לפעמים חיוך של תושבים מקומיים, לפעמים חווית הטיול בצוותא עם חברים שהעדפותיהם שונות. כמה מן הקטעים כתובים בגוף ראשון, אחרים בגוף שלישי, ומכולם עולה ושופעת שמחת המרחבים, שמחת הגילוי המשמרת רעננות ראשונית. "מישהו הפטיר מאחוריה: "את לא תתבגרי לעולם, מה?" היא לא הסבה את ראשה כשענתה: "ממש לא!" ושבה ותחבה את המשרוקית לפיה".

התמונות מספרות את החוויה לא פחות מן המלים. דוגמא בולטת היא תמונה שצולמה במדריד, ובה סמוך למבנה המצולם משוחחים שני שוטרים, שהצלמת לא הבחינה בהם בעת שצילמה. היא לא הבחינה גם שבשעה שהיתה מרוכזת במה שרואות עיניה, כייס התגנב מאחוריה ונטל לעצמו כסף ותעודה. הניגוד בין הגניבה לנוכחות המשטרה נותר חי בתמונה. החוויה עצמה מסופרת, אגב, באותה רוח בה מסופר הספר כולו – היקסמות מן השונה, מן ההרפתקה הקטנה.

"הדרך חשובה לי לא פחות ממחוז החפץ. הדרך היא מצב ביניים מאושר, נטול חובות. היא מכילה את החניות הלא מתוכננות, את הירידה מהמפה, את הגיחה הפרועה ממדריך התיירות. הדרך ניחנה באיכותו של הבלתי צפוי". בין הקטעים המתארים מקומות משובצים בספר כאלה המתארים את הדרך. שלט המכריז על טירה, שאליה לא יגיעו בגלל שסימנו לעצמם יעד שונה; שולי הכביש המכוסים עלי שלכת בגווני אדום וזהב; תמונת בן זוגה של אדמון בתחנת רכבת גרמנית, תמונה שיש בה "הצהרה נטולת פתוס".

קוראים מעשיים, שאינם מסתפקים בהנאת הקריאה על חוויותיהם של אחרים, יוכלו למצוא בספר מדריך לאתרים מחוץ למפת התיירות, אבל הספר לא נועד לכך. אין סדר מובנה לפרקים, והם מדלגים בין זמנים ובין מדינות. עיון בתוכן העניינים לא יסייע, שכן שמות האתרים אינם מופיעים בו. אפשר לבחור פרקים מפתים במיוחד ולקוות להגיע אל המקומות המתוארים בהם, הכל על פי נטית לבו של הקורא. ואפשר לבחור בדרכה של הכותבת – לצאת לדרך עם תכנית מסודרת, לפרוע בה וליהנות מהתגליות.

תלמה אדמון ניחנה בכושר תיאור יפיפה, ואסיים בקטע שנבחר כמעט באקראי אודות סיור קצר בכפר האיטלקי Borghetto Di Vara: "אני הולכת לטייל בכפר שלנו," אמרתי לחברים שהשתרכו לחדרים. "מה יש לראות כאן," אמרו. יש כאן נהר, וארה שמו. הוא תוחם את בתי הכפר מצפון, והערוץ רחב ומרופד בשברי שיש שנסחפו מהרי קרארה. שרידי גשר רומי מקשטים את הערוץ, וצמחים רעננים עולים מרבדיו. הזמן הטוב מאחד את השקט הרקום בציוצי ציפורים ובקול המים הנופלים בין אבנים, את מראה קשתות הגשר שתכנן מהנדס רומי, ואת ירקוּת הצמחיה הרוכנת מן הגדות. נקלעתי לתוך זה רק לרגע, אבל הזמן עצר למעני.

ספר נעים מאוד לקריאה.

כנרת זמורה ביתן דביר

2014

בקתה קטנה, דגים מנתרים / צ'יו-סיה טיי

115-2007b

הספר מתרחש בשלהי המאה ה-19, לקראת תום תקופת שלטון הקיסרים בסין, שלטון שתחילתו עוד לפני ספירת הנוצרים. מרידות מבית, תביעות עצמאות (קוריאה, טייואן ועוד), פלישות לוחמניות (יפן), ותחילת קשרים מסחריים עם אירופה – כל אלה מאיימים לערער את היציבות השלטונית, ולשנות את פני החברה הסינית השמרנית.

בכפר קטן נולד מינגג'י. הוא גדל בבית סבו, המנהל את משפחתו כעריץ, לצד אביו המכור לאופיום, אמו הכנועה, אשתו השניה של האב ובנה המקנא בו, ולצד דודו האלמן הנוהג בו כאב. מינגג'י ואחיו למחצה מינגיואן הם הפכים גמורים: מינגג'י הוא אוהב ספר, איש תם וישר, שדי לו בעצמו. מינגיואן, אולי בהשפעת אמו התככנית השונאת את אמו של מינגג'י, מקנא באחיו, שואף מצד אחד להגיע להישגיו (מינגג'י הוא תלמיד מצטיין שנועד לגדולות), ומצד שני נוטה לתענוגות שעבריינות בצידם.

הספר נע על קוי עלילה רבים. הנה כמה:

–          מינגג'י שואף להפוך למנדרין, משרה סינית מסורתית, אך מתעניין מאוד גם במה שיש לתרבויות אחרות להציע. מכיוון שהלבנים נחשבים על ידי סינים רבים לשדים, הוא נאלץ להסתיר את התענינותו.

–          הבדלי המעמדות ברורים וחד משמעיים בסין של אותם ימים. הספר מאיר את חיי האיכרים הצמיתים הנתונים לגחמות בעל האחוזה, סבו של מינגג'י

–          המסורת מכתיבה כל היבט בחיים, כולל פרטים קטנים כמו ביגוד ותספורת. בסצנה סמלית בספר מינגג'י נשאל על ידי ידידו הלבן למה הוא, כמו כל הסינים, מגדל צמה. זו אולי הפעם הראשונה שבה מינגג'י מהרהר בשאלת הרצון החופשי

–          מעמד האשה בשפל המדרגה. היא בעצם רכושו של הגבר (האב, הבעל, הבן), ובתקופה בה מדובר עדיין נפוץ המנהג של קשירת רגליים שהופך את הנשים לצעצעוע מקרטע. מינגג'י, בדרכו השקטה והבלתי מהפכנית, מציע לאחותו ולבתה חרות מסוימת

–          סין שבספר מוצגת כמדינה שהשחיתות פשתה בה, וכולם – המושחתים וקורבנותיהם – התרגלו למצב. מינגג'י מנסה להראות שאפשר אחרת.

–          ההתמכרות לאופיום היא מכת מדינה, אבל איש אינו עוצר את התעשיה, כי רווח כספי גדול צומח ממנה

הספר כתוב כולו בלשון הווה, סגנון כתיבה שאינו חביב עלי בדרך-כלל. בספר הזה הסגנון עובד יפה, משום הציוריות שהסופרת מביאה אליו: כל פרק הוא מעין תמונה בפרוזה, והתמונות כולן נחרזות למחרוזת עלילתית מושכת את הלב.

לסיכום, ספר מעניין היסטורית, פיוטי משהו, ומומלץ

Little Hut of Leaping Fishes – Chiew-Siah Tei

הוצאת ספרית מעריב

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: תלמה אדמון