תגית: תל אביב

שכונת רמת אביב נוסדה בשנות החמישים של המאה הקודמת. שמה ניתן לה בהשראת מלון רמת אביב, המלון התל-אביבי הראשון מצפון לירקון, שהוקם על ידי התעשין מאוריציו ויטלה יחד עם עדה סרני ויהודה ארזי. מיקי גרדוש, בנו של הקריקטוריסט קריאל גרדוש, המוכר כדוש, נולד בתל-אביב ב-1957, ומרבית שנות ילדותו והתבגרותו עברו עליו בשכונה החדשה. בספר זה הוא מתאר חוויות שלו ושל חבריו מאותן שנים.

כמי שגדלה במרכז תל-אביב, רמת אביב הצטיירה בעיני בילדותי כמקום יוקרתי, מיוחד, משכנם של היפים והעשירים. על פי סיפוריו של גרדוש היה בתדמית זו יותר משמץ של אמת. אולי לא היה מדובר בעושר, בוודאי לא במונחים של היום, אבל בהחלט מדובר בתושבים מבוססים ובשכונה ששמה דגש על איכות חיים. מתכנניה נתנו דעתם על רווחת התושבים העתידיים, הותירו ריאות ירוקות רבות, לא ויתרו על אסתטיקה, ולא בכדי הכותב חש געגועים לשכונה של פעם, לפני המגדלים הגבוהים הצפופים וצמצום השטחים הפתוחים.

מכל מקום, למרות ההבדלים הפיזיים בין מרכז העיר לפרבר, מצאתי עצמי משוטטת בזכרונותיו של גרדוש כבתוך זכרונותי שלי. משחקי הילדות, חוויות בית הספר, תנועות הנוער, טיולים בארץ, ההיסטוריה הישראלית בהתהוותה, השואה שנוכחת בשקט בהיסטוריה הפרטית – את אלה ועוד הוא מתאר בחיות ובנעימות, ללא עודף נוסטלגיה נוטפת, אבל בהחלט בחיבה ניכרת.

הספר זמין חינם באתר עברית. נהניתי לקרוא אותו, ואני שמחה להמליץ עליו.

איה חורש

2023

כותרת משנה: המזבלה של תל אביב המנדטורית במקווה ישראל

בין השנים 1927 – 1953 פעלו בשטחי בית הספר החקלאי מקווה ישראל מספר מזבלות, אליהן פונתה אשפת העיר תל אביב. בין השנים 2016 – 2020 נערכה באחת מהן חפירה ארכיאולוגית. חמישה מאמרים הסוקרים את פעילות המזבלה ואת תוצאות החפירות נכללים בספר זה, בליווי מבוא מאת תמר אלאור ובליווי תמונות בתוספת הסברים מן התערוכה שכללה כמה מן הממצאים.

קצת מוזר להשתמש במונח ארכיאולוגיה כשמדובר באתר שפעילותו החלה לפני כמאה שנה והסתיימה לפני שבעה עשורים בלבד. תמר אלאור כותבת במבוא על "מאמץ אנתרופולוגי מתבקש הנובע מן המסורת הדיסציפלינרית להכיר את העולם החומרי של הנחקרים ולפענח את תרבותם ”מבעד לעיניהם” שלהם", אבל מכיוון שמדובר על תקופה שניתן ללמוד עליה רבות מתיעוד כתוב (ואולי גם מעדויות ישירות), הארכיאולוגיה במקרה זה נראית לי יותר אנקדוטית, תומכת בתיעוד. אסף נתיב מצביע על כך במאמר "כרוניקה של חפירה בזבל", ומתייחס לתובנות השטחיות שניתן להפיק מן החפירות: "לכל היותר הן מצביעות על דבר-מה ששווה בירור, אך כל צעד נוסף דורש פנייה לארכיון הרשמי שמכיל התכתבויות, צילומים, דוחות ומסמכים היסטוריים אחרים. דהיינו, כדי לדון בתל אביב ההיסטורית, אנחנו חייבים לעבור מן המטמנה אל ההיסטוריה "הקונוונציונלית", ולכן הראשונה לעולם לא תאתגר או תחתור תחת השנייה". בנוסף יש לקחת בחשבון, והדברים נכונים לכל חפירה היסטורית, שמה שהשתמר אינו משרטט תמונה שלמה של החיים בתקופה הנחקרת. במזבלה במקווה ישראל, לדוגמא, כמות מוצרי הזכוכית גבוהה בהרבה משיעורה באשפה המקורית, שכן מוצרים אחרים התכלו רובם או חלקם.

תהיות בצד, הספר עצמו מעניין. מכיוון שהפן ההיסטורי מעורר בי ענין יותר מהיבטים טכניים או פילוסופיים, נהניתי במיוחד ממאמרו של ירון בלסלב, "בין הרצוי למצוי: אתגר האשפה בתקופת המנדט הבריטי", שעוסק בפירוט בהיסטוריה של הטיפול באשפה התל-אביבית. מתוך ההתכתבויות והתיעוד האחר עולה לא רק השאלה הסניטרית, אלא תמונה מקיפה יותר של נושאים שהעסיקו את הישוב באותן שנים. בין השאר אפשר ללמוד על הקשיים הכלכליים שאיתם התמודד בית הספר, על המאבק על עבודה עברית, על חלוקת מקומות עבודה לפי מפתח מפלגתי, ועוד. "סיפור המזבלה במקווה ישראל טומן בחובו את המעשה הציוני, המאבק היהודי-ערבי, ומשחקי הכוח האידיאולוגיים בתוך המחנה היהודי. התנהלות המזבלה מאירה גם את המתח המתמיד בין הרצוי למצוי, ובין האידיאה לפרקטיקה. עיריית תל אביב שאפה כל העת להיות יעילה ומתקדמת, ובתוך כך ניסתה לשפר את דרכי הטיפול באשפה. אולם השיקול הכלכלי היה תמיד זה שהכריע את הכף לטובת טיפול זול של הרחקת האשפה וערימתה במזבלה – וזאת גם במחיר ידוע של יצירת מפגע סביבתי פעם אחר פעם".

עוד בספר – תמר אלאור כותבת על מעשה ומוסר בסילוק חפצים; גלעד שטיינברג, אסף נתיב, לדיסלב סמג׳ה, רויטל בוקמן, ירון בלסלב, ואורן אקרמן חוקרים אם קיימות השפעות אנתרופוגניות ארוכות טווח על הסביבה; ארבל לוי, אספן של ישראלינה ושל בקבוקי זכוכית, כותב על תעשית המשקאות הקלים בארץ; ניל ננר ואביחי מזרחי מספרים על הרעיונות שהנחו אותם בהכנת התערוכה שהוצגה במוזיאון חולון לעיצוב ב-2021.

מה יספרו עלינו בעוד מאה שנים החפצים שאנו מסלקים והאשפה שאנו מטמינים היום?

רסלינג

2024

שייע גלר היה גבר צעיר, בראשית שנות העשרים לחייו, כששוחרר ממחנה ריכוז, ומצא עצמו לבדו בעולם. כששהה במחנה הבראה שניהלו המשחררים, ושאל את נפשו למות, התמזל מזלו וניצול אחר פרש עליו את חסותו, הצליח להפיג מעט את דכאונו, וכשעלו לארץ שיכן אותו בבית הוריו בירושלים. למרות תשומת הלב והחיבה שהורעפו עליו, שייע לא הצליח למצוא לעצמו מקום, עד שנסע באקראי לחוף הים של תל-אביב, ושם, כפי שאמר שנים אחר-כך, חש כי "הים זה כמו חיבוק, כמו חיבוק של אבא ואמא ואלוהים ביחד". מיטיביו הירושלמים הצטערו להפרד ממנו, אך לא עמדו בדרכו. יתרה מזו, הם מסרו בידיו ספר יקר ערך, שהיה הן סמל לתמיכתם והן רשת בטחון כלכלית לשעת הצורך.

בתל-אביב קשר שייע את חייו באלה של נוּשָה, ניצולת שואה שנפלה יחד עם אחותה התאומה לידיו של מנגלה. נושה לעולם לא תוכל ללדת, והיא נוצרת סודות שאינה מוכנה לשתף בהם אפילו את שייע, אבל למרות עברם השב בלילות לבעת אותם, שני האנשים המצולקים והמיוסרים הללו מנהלים זוגיות קרובה ואוהבת. שייע הפך עם השנים לאינסטלטור, נושה מרוצה מהבחירה להיות עקרת-בית. "אתה ואשתך זוג לדוגמה", אומרים להם אנשי שכונתם. "אפשר רק לקנא כשרואים זוג מושלם כמוכם".  

עלילת הספר מתרחשת בעשרים השנים שאחרי המלחמה, ויוצרת פסיפס אנושי המחייה את תל-אביב של אותה תקופה באזור שסביב הנמל. נושה ממלצ'ט 9 ושייע משינקין 24 עוברים אחרי נישואיהם לרחוב קטן בצפון רחוב בן-יהודה. תשעה הדיירים בבית הגיעו ממקומות שונים, ביניהם זוג מרומניה, אשה מהונגריה, מרים משקולות ערבי הומו מיפו, ועוד. אליהם מצטרפים תושבים ברחובות הסמוכים, בהם צעירה שנטשה את החיים במאה שערים, הולנדי נוצרי שנפשו נקשרה בארץ, סֵפָּר שמפליג בסיפורים, ילד שכובש את לבה של נושה, ואחרים. עם אחדים נרקמת חברות אמיצה לכל החיים, עם אחרים לומדים להסתדר. הספר שופע אזכורים של מקומות שהיו ושל ארועים שארעו, ארועים היסטוריים גדולים כמו החלטת כ"ט בנובמבר ומקומיים כמו חנוכת מלון הילטון, הקמת מבנים מונומנטליים כמו גני התערוכה וצנועים כמו הצריף של אביגדור שלידו נעצרו אנשים כדי לשמוע "בחור גבוה ורזה, שהיה לו קול נהדר. קול של קטיפה, כמו שאומרים".

הערה אגבית באשר ליום הולדתו של ההולנדי פותחת את סגור לבה של נושה. למעלה מחמש-עשרה שנים אחרי חתונתם, היא מספרת לשייע את הסוד שמעיק עליה, שאותו לא חלקה עם איש, והגילוי מערער אותו. באותה נשימה היא מתוודה על מעשה שעשתה לאחרונה, וכמעט מביאה את הקץ על נישואיהם. בני הזוג יצטרכו, אם ירצו בכך, למצוא את הדרך לאחות את הקרע. האם ירצו ויצליחו?

אסתי קון כותבת נהדר. כוחה גדול בפרטים קטנים המצטרפים לשלם, ובמבט חומל ואופטימי למרות המכאובים. אמנם הספר מתנקז בסופו של דבר אל דרמה, אך ברובו הוא מתנהל בניחותא, ועלילתו ניזונה מסיפורים נפרדים הנרקמים אל תוך חייהם של בני הזוג. הנינוחות הסבלנית הזו מאפשרת היכרות קרובה עם הבריות, יסוריהם ושמחותיהם הם יסורינו ושמחותינו, והספר פועם חיים.

מומלץ בהחלט.

מטר

2009

עידו רוזן הוא פסנתרן. כשהיה ילד התגלה כשרונו המוסיקלי, אך הוא מודה ביושר כי יותר משקסמה לו המוסיקה קסמה לו תהילתם של הפסנתרנים הדגולים. כעת, כשהוא כמעט נושק לגיל שלושים, הוא עדיין מחפש את ההזדמנות לפרוץ אל התודעה, לזכות בכבוד ובהערכה, וגם בתגמולים הנלווים אליהם. הספר נפתח ביום בו מתקיים שלב חצי הגמר בתחרות האביב, שהיא מבחינתו של עידו, המשתתף המבוגר ביותר, נקודת מפנה: או שיזכה וידבק בקריירה של פסנתרן, או שיפסיד, ימסור את פסנתרו למכוון הפסנתרים, שלו הוא חייב כסף, ויחפש עיסוק אחר.

יומו של עידו נפתח בשעתיים של נגינה, ללא פשרות. הדבקות בלוח הזמנים הזה פוגמת ביחסיו עם בת זוגו, וכשהוא מאבד אותה הוא נותר למעשה לגמרי לבדו. הוריו מתגוררים בקיבוץ מרוחק, וסבורים שעליו למצוא לעצמו עיסוק מכניס. יש לו רק חבר אחד, דלפון כמוהו. עידו מתעקש על מגורים במה שהוא מכנה "תל אביב האמיתית", למרות שכר הדירה המאמיר. אין לו גרוש על הנשמה, בעל הדירה מאיים לפנות אותו, ונדמה שביש המזל מתעקש לדבוק בו. פרנסתו היחידה היא מעבודתו בקייטרינג, עבודה בלתי סדירה, שבה, בניגוד להתנהלותו הרגילה, הוא ממוקד ונחשב למי שניתן לסמוך עליו.

אבי גרפינקל לוקח את הקורא לסיור בתוך נפשו של עידו, שהוא מעין אנטי-גיבור, טיפוס די מעצבן בנזקקות שלו, כזה שמתחשק לטלטל ולשלוח אחר כבוד למצוא עבודה, לאו דווקא על חשבון הנגינה. אפשר גם וגם, במקום לרבוץ בדירה מטונפת ולחלום על העתיד. יחד עם זאת, הדבקות שלו במוסיקה מעוררת חיבה והשתאות, ובמקביל לדחף לשגר אותו בבעיטה למסלול שונה מתקיים לו גם הדחף לאלץ את שופטי התחרות להעניק לו את הניצחון, ולשגר אותו על שטיח אדום אל התהילה.

הסיפור מסופר רובו ככולו מנקודת מבטו של עידו, למעט הפסקאות בהן מסתגרים השופטים, דנים בנגינתם של המתחרים ובוחרים את הזוכה. איך אפשר לכמת איכות של נגינה? כשאי אפשר, קובעים הטעם האישי, נטית הלב של השופטים, ומאזן הכוחות ביניהם.

בכוחו של הסופר הכל-יכול לשים לאל את כל תקוותיו של עידו. בכוחו גם להעניק לו את הנצחון. אבי גרפינקל בחר בדרך שלישית. אפשר להתייחס לבחירה שלו כאל טריק ספרותי, או כאל פתרון קל, אבל נראה לי שביקש לומר שבעצם, כשמדובר בעידו, זה לא באמת משנה. בדומה לגיבורו של "אישוליים", שחשב שחייו ישתנו אם יסע למקום חדש, אבל בעצם לקח אתו לשם את אישיותו הבלתי משתנה, גם עידו יישאר אותו אדם, בלתי מרוצה ובלתי מסופק, ללא קשר לתוצאות התחרות.

במאמר מוסגר אציין שעידו מתגורר ברחוב ג'ורג' אליוט בתל אביב, בגלל מחסור במזומנים הוא הולך הרבה ברגל, ונהניתי לשוטט אתו במחוזות ילדותי.

"זבוב על הפסנתר" הוא ספר קומי-למחצה-טרגי-למחצה על תלישותו של אדם שעדיין לא התבגר, מתוך חוסר יכולת או מתוך בחירה בלתי מודעת. עידו, כאמור, עיצבן אותי, אך הוא מתואר באמינות, והספר קריא, מדויק ומומלץ.

כרמל

2009

הסופר שבתי טבת מוכר בעיקר בזכות ספריו העיוניים העוסקים בהיסטוריה הישראלית, ביניהם "קנאת דוד", הביוגרפיה של בן-גוריון, ו"חשופים בצריח", המתאר את קרבות השריון במלחמת ששת הימים. "יומנים מאתמול" הוא ספר אישי, ובו הוא מספר פרקים מילדותו בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הוריו, חלוצי העליה השלישית, התישבו תחילה בצפון הארץ, אך קבעו לבסוף את ביתם בתל-אביב. בדומה לעולים אחרים, שעזבו את ביתם ואת מולדתם, בין מכפיה ובין מרצון, נותרו גם אצלם געגועים לעבר, ובדמיונם חיברו בין שתי המולדות השונות כל-כך.

החולות, אחרי השמש אני חושב, היו האויב המר של אמא. נפשה יצאה לשבילים, דשא, פלג, עצים ירוקים ורעפים אדומים, כמו בבסרביה או בכל ישוב מתורבת דומה. היא אף היתה משוכנעת – לפחות בשנותיה הראשונות כאן -שפעם היתה כזאת גם תל אביב, אלא שהחולות, בעזרת השמש, כבשו וקברו אותה תחתם. הדרך לביתנו היתה ארוכה וטובענית וכאשר היתה חוזרת ממרכז העיר הקטן והבנוי, היתה לה די עת לגבש את אמונתה שבעצם היא דורכת על שרדת תכלת וארגמן של פונציאנה, רק שיש צורך לתפוס איזה מטאטא טוב ולחושפה מחדש. היא תמיד חשבה איך לגרש את החולות. לולא מחשבותיה אלה ספק רב אם אי פעם הייתי זוכה לשיעורי פסנתר. נשלחתי לגב' מניוסה, כי לפי תפיסתה של אמא זו היתה פעולה אנטי-חולית. איך שהוא דימתה שבן יושב ליד פסנתר וצלילים רכים בדירה אפלולית ואטומה בפני השמש, מגרשים מסביבתה את החולות.

באהבה ובהומור מתאר שבתי טבת ארועים מחיי משפחתו. הוא מספר על אביו, חולם נלהב, שהתמסר מכל הלב לכל רעיון שעלה בדעתו, שהיה אוהב אדם, והקיף עצמו בטיפוסים שונים ומשונים. הוא מספר גם על אמו, שהחזיקה בדעות מוצקות על טוב ורע, על מותר ואסור, על נכון ולא נכון, בוראת לעתים מציאות משלה ומאמינה בה. באחד המקרים המתוארים בספר לקחה על עצמה תפקיד של מורה פרטית לחשבון ולהנדסה, למרות שלפי תפיסתה קוים מקבילים יכולים להפגש, סכום הזויות במשולש אינו בהכרח מאה ושמונים, ומעגל משיק לקו ישר בשלוש נקודות. בנה השווה בינה לבין בן-גוריון, "לשניהם היה עקרון-חיים משותף, והוא לעולם לא להודות בספק או בפגם". הבדלי האופי בין ההורים גרמו לעימותים ביניהם, והבן מתאר אותם בחיות רבה, בשעשוע ובחיבה. הסיפורים מתרחשים בבית ובסביבתו על רקע התקופה, ומקימים לתחיה את ארץ-ישראל של אותם ימים, ואת החברה הישראלית שבראה את עצמה יש מאין.

הספר יעורר מן הסתם נוסטלגיה בלבם של ילדי התקופה, וגם מי שגדלו בתל-אביב בעשורים שאחר-כך, או מי שילדותם עברה בחברתם של הורים או של סבים שעקרו ממקומם ועלו לכאן, ימצאו בספר מקבילות לעצמם. אך אין צורך להימנות עם אלה או עם אלה כדי ליהנות מסיפורי הילדות המקסימים: הם כתובים בכשרון ובחן, וקריאתם מהנה עד מאוד.

כנרת זמורה ביתן

2004 (ראה אור לראשונה ב-1975)