טֵנַר נלקחה מהוריה כשהיתה בת חמש, והוכשרה לשמש ככוהנת בקברים של אטואן. ליתר דיוק, היא היתה התגשמותה הגופנית של הכוהנת שמתה, שהיתה בזמנה התגשמותה של זו שלפניה, וכך במשך מאות שנים אל תוך העבר. שמה נלקח ממנה כשהגיעה אל היכל הכס, מקדשם של האלים חסרי השם, ומעתה ואילך כונתה ארהא, הטרופה. היא חיה בבדידות, חברה היחיד הוא סריס העומד עליה לשרתה ומופקד על שלומה. מעמדה הוא של שליטה, אך היא בעצם שבויה של הגורל שנכפה עליה.

גורלה מקבל תפנית חדה כשבהגיעה לגיל חמש-עשרה היא מגלה גבר זר במבוך האפל שתחת ההיכל, מקום שבו איש מלבדה אינו רשאי לשהות. הגבר, המציג עצמו בכינוי נץ הוא הקוסם גֶד, שקורותיו סופרו בספר ארץ-ים הראשון. היא חסה על חייו, הוא מחזיר לה את שמה ובעקיפין את זהותה. "כל אחד מאתנו לבדו חלש, אך עם האמון אנחנו חזקים, חזקים יותר מכוחות החושך", הוא אומר לה, והיא זוכה באפשרות לבחור בחֵירות על פני השעבוד שנכפה עליה.

קרן שפי, באחרית דבר מעניינת, מתייחסת בין השאר למהותם המעורפלת של האלים חסרי השם. אני חושבת שאחד הנושאים המרכזיים בספר הוא הקיבעון, האמונה הבלתי מבוססת בישויות הבלתי ברורות הללו, והשחרור ממנו. עוד בתקופת החניכות, כשהילדה התבוננה באבנים שעל הקברים, היא חשה כי "הן עמדו שם הרות משמעות, ואף על פי כן לא היתה שום דרך לדעת מה כוונתן". דברים שאמרה בתמימות חברתה באותה תקופה פתחו בפניה "עולם זר לחלוטין שלאלים אין כל חשיבות בו", אך היא בחרה להתעלם מאפשרות היותו. כשגֶד, ואחר-כך כוהנת יריבה, מעלים אור במערות שבהן נאסר לעשות זאת, אמונתה מתערערת משום שחסרי השם אינם קוטלים אותם. האם האלים הללו קיימים? האם היו קיימים אי פעם ומתו? עבור מי שלא זכרה דבר מילדותה, והכירה בכל העולם רק את מקום הקברים של אטואן, השאלות הללו מערערות. גֶד סבור כי חסרי השם הם כוחות החושך, ההרס, הטירוף שנוצרים כשבני האדם סוגדים לאכזריות ולרוע, וככאלה הם ממשיים, לא אֵלים אך בעלי כוחות.

לספר מצורפת גם אחרית דבר שכתבה הסופרת ארבעים שנה אחרי כתיבתו. מעניין לקרוא, בין השאר, אודות התייחסותה לנושא של "גיבורה" לעומת "גיבור", ואודות הבחירה לשלב בין כוחותיו של הגבר לאלה של הנערה ולגרום להם לבטוח זה בזה כדי להשתחרר יחדיו.

כמו "הקוסם מארץ-ים", גם הספר הזה כתוב היטב, נושאיו השלובים יחדיו מעוררי מחשבה, הדמויות אמינות, וטנר כובשת לב. תומר בן אהרון העניק לספר תרגום נאה וקריא, שני המאמרים שנוספו לספר מאירי עיניים, והאיור של אוריין שביט על הכריכה מושך והולם.

ואין משפט מתאים לסיום, תמיד והיום, יותר מדבריו של גֶד, "אנו זקוקים נואשות לשלום בעולם".

The Tombs of Atuan – Ursula K. Le Guin

הכורסא

2024 (1970)

תרגום מאנגלית: תומר בן אהרון