בשורה התחתונה: עוד הוכחה שבשביס-זינגר ראוי לנובל

"בית הדין של אבא" הוא אוסף של 60 סיפורים שפרסם בשביס-זינגר בעתון יידי-אמריקאי בשנת 1955, ושנה אחר-כך קיבץ אותם בספר. הסיפורים מתארים את זכרונותיו משנות ילדותו בפולין עד היותו כבן 14. כמחצית מן הסיפורים ראו אור בעברית בתרגומו של צבי ארד בשנת 1979.

בשביס-זינגר מספר את הסיפורים מנקודת מבט כפולה של הילד שהיה בעת התרחשות הדברים ושל המבוגר שהינו בעת כתיבתם, ולטעמי הוא מפליא לשלב בין המבוגר לילד. בו זמנית אנו נחשפים הן לתמימותו של הצעיר הרגיש והסקרן, והן למפוכחות הבוגרת של מי שמסוגל להתעלות מעל הנוסטלגיה הפשוטה אל תובנות מאירות עינים. לדעתי, זו הדרך המעניינת ביותר להעלות זכרונות.

אביו של הסופר, פנחס-מנדל זינגר, היה איש תם וישר, מאמין אדוק באלוהים הבורא ומנהל את העולם בחוכמה. כל חפצו היה ללמוד ולהנחיל מידיעותיו לאחרים. לפרנסתו שימש כדיין, מורה-הוראה: אנשי הקהילה היו מביאים לפניו קושיות שונות בנוגע להלכה ולדרכים ליישומה בחיי היומיום, וכן באו אליו לצורכי נישואין וגירושין. מכיוון שלא טיפח חצר משלו, ומכיוון שמורי הוראה ודיינים אחרים התגוררו באותו אזור, וכן משום שבשל תמימותו נחשב ל"בטלן", הפרנסה היתה מצויה בדוחק. מבחינתו של הבן יצחק, בית הדין היה מקום של התרחשות מסקרנת, והוא עשה כמיטב יכולתו להיות נוכח בחדר, או לפחות לצותת מעבר לקיר. כמה מן המקרים שנדונו בחדר הדין של אביו מתוארים בספר.

אמו של הסופר, בת-שבע, היתה שונה לגמרי מאביו. הם אמנם היו שותפים לאמונה באל, והיא בחרה בו כחתן משום למדנותו, אבל פרט לכך כל גישתה לחיים היתה שונה. בעוד הוא היה תמים ורגשי, היא היתה שכלתנית וריאליסטית. בשביס-זינגר מספר שאמו קראה ספרי חול, הן של סופרים עבריים והן של אחרים (קנוט האמסון, כדוגמא), אם כי עשתה זאת בד' אמותיה בלבד. באחד הסיפורים המלבבים במיוחד, אביו מגיע הביתה נלהב מן הרעיונות הסוציאליסטים – כל אחד יעבוד ארבע שעות בלבד במקצוע שיבחר לתועלת החברה, כל אחד יקבל לפי צרכיו וכדומה. אשתו מקשיבה להשתפכות הנלהבת שלו, ואחרי זמן מה מתחילה להקשות קושיות: צריך שיהיו גם אנשים שיפנו אשפה – למה שמישהו ירצה לעסוק בזה? כולם אמורים לחיות בשוויון – מה ישכנע את העשירים לוותר על בתיהם המפוארים? ועוד כיוצא בזה. אפשר להרגיש את החיוך שבשביס-זינגר מחייך כשהוא מתאר את הדיון הזה, שבו כמובן איש לא הצליח לשכנע את רעהו.

יצחק זינגר אימץ לעצמו בבגרותו את השם בשביס-זינגר (בשביס = הבן של בת-שבע). הכפילות הזו, הנטיה הן אל תמימותו ואמונתו של האב והן אל שכלתנותה של האם, ניכרות גם בכתיבתו. מצד אחד סיפורי שדים ורוחות, מצד שני נסיון להתמודד באופן ריאלי עם שאלות של אמונה.

הסיפורים ערוכים בסדר כרונולוגי. מרביתם מתרחשים בסביבה התוססת של רחוב קרוכמאלנה בוורשה, והאחרונים שבהם בעיר הקטנה בילגוריי, לשם עקרו האם ושני הבנים הצעירים אחרי מלחמת העולם הראשונה. חייהם של היהודים עולים מן הסיפורים כתמונות מלאות חיות, ועולם שאינו קיים עוד מפעפע בשלל פרטים מתוך הדפים.

המתרגמת הוסיפה הערות שוליים שמתיחסות ברובן לתרגום עצמו, ומהן ניתן להבין עד כמה קשה לתרגם במדויק את גווני הגוונים שהיידיש מתהדרת בהם. הרושם שלי (ואני אומרת זו בהסתייגות הנובעת מן הידע הדל שלי בשפה), הוא שהספר לוקה ב"תרגום-יתר". בכמה וכמה מקומות הרגשתי שעדיף היה לבחור בתרגום מילולי של ביטויים מסוימים, במקום לבחור בביטוי חילופי בעברית, או בתרגום שמסביר את רוח הביטוי המקורי. אני חושבת שכך היה ניתן לחוש יותר את העסיסיות שבמקור. אבל פרט לכך, אין ספק שנעשתה עבודה שקדנית כדי ליצור תרגום נאמן למקור.

ספר מומלץ ביותר

מיין טאטנס בית דין שטוב – יצחק באשעוויס-זינגר

ספרית הפועלים

2011 (1956)

תרגום מיידיש: בלהה רובינשטיין