בשנת 1935 נמלטים ממחנה מעצר שבעה אסירים. שישה נתפסים תוך מספר ימים, השביעי מצליח להמלט. במחנה ממתינים לבורחים שבעה צלבים – הצלב השביעי נותר מיותם.

הספר המתין שנים על המדף. פחדתי לקרוא אותו, משום שחשבתי שיהיה עמוס בתיאורים מזעזעים מחיי המחנה. התבדיתי. אין בספר כמעט שום תיאורים ישירים של עינויים ושל התאכזרות: אלה נרמזים מפניהם המעוותים לבלי הכר של המעונים, מהלשנות ע"י אנשים שקרסו מול אימת הכאב והמוות. אין בכך כדי להפחית מן האימה שאוירת אותם ימים מהלכת על הקורא.

יותר משהוא סיפור של בריחה נועזת, הספר הוא תיאור מפורט של החברה הגרמנית באותן שנים. האנשים שלאחר שנים של אבטלה מצאו פתרון למצוקתם בהצטרפות למפלגה, הבריונים ששגשגו בחסות שלטון הטרור, האופורטוניסטים שהלשינו על כל חריגה מהכללים כדי להשיג הטבות לעצמם, יריבים שניצלו את המצב לחיסול חשבונות בסיוע הגסטפו, הרבים שבחרו לשבת בשקט ולא לעשות גלים, האוירה הבלתי אפשרית של חשדנות אינסופית שהרסה חברויות ומשפחות, המתנגדים בחשאי שלא מצאו עוז בנפשם לנקוט בפעילות, וגם אלה שהתנגדו בפועל, ואלה ששב אליהם טעם החיים כשהתבקשו לסייע ונענו. במובן מסוים יש בספר אכויות מסוגו של "הגרזן של ונדסבק" מאת ארנולד צווייג, שהצליח לתת מענה לשאלה איך קרה שהעם הגרמני איפשר את השלטון הנאצי.

הנקודה היהודית בספר אינה עומדת בפני עצמה, אלא משתלבת במכלול, בדמותו של רופא יהודי באותה תקופה, כשעדיין התאפשר לו לעסוק במקצועו, אך כבר היו רבים שבחרו לא להיות מטופלים אצל היהודי.

בשלב מסוים הפריע לי שלא ניתן שום מידע באשר לסיבות לכליאתם של האסירים, אך ככל שהסיפור התקדם התברר שזה בעצם לא משנה. לגסטפו ולאס-אס היה כוח בלתי מוגבל לכלוא ולענות אנשים מכל סיבה שהיא וגם בלי שום סיבה. מי שנכלא בטעות, או בשל הלשנה זדונית, או בגלל התנגדות למשטר – כולם היו שווים בעיני כולאיהם. בלי קשר לרקע, כבר מהדף הראשון מחזיקים לנמלטים אצבעות, מייחלים להצלתם.

הספר נכתב ב-1944, בעת שהסופרת שהתה מחוץ לגרמניה במנוסתה מפני הנאצים.

Das siebte Kreuz – Anna Seghers

הוצאת זמורה

1986 (1944)

תרגום מגרמנית: צבי ארד

(תרגום קודם משנת 1945 ע"י מ` ליפסון)