בנסיון ראשון לקרוא את הספר הגעתי לעמוד 30 בערך. הנחתי אותו בצד, ואחרי פרק זמן סביר התחלתי שוב מהתחלה. בחירוק שיניים ובדילוגים הצלחתי למשוך כעשרים עמודים מעבר למעצור של הקריאה הראשונה. החלטתי שדי.

אנשים סביב גיל שלושים, בעלי מנטליות שמשלבת תלישות ותהיות של גיל העשרה עם סופניות גריאטרית נטולת עתיד, לא מדברים אלי בכלל. כאלה הם שניים מגיבורי הספר, שמופיעים בעמודים שקראתי, מין היפים בסגנון תחילת האלף בלי החן של שנות ה-60. בארט, הומוסקסואל שלא מצליח להחזיק מעמד במערכות יחסים, ולא מצליח לפרנס את עצמו ולכן גר אצל אחיו. והאח, טיילר, מוסיקאי כושל, שחי בסגנון זרוק עם חברתו הגוססת, מסניף שורות (כל אחת מהן, כך הוא מחליט, היא השורה האחרונה), ומנסה לכתוב שיר לחברתו. בהמשך, כך קראתי מחוץ לספר, נתוודע גם לחברה ולשכנה. מכיוון שלא קרה כלום באותם דפים ראשונים, למעט הגיגים שלא עניינו אותי כהוא זה, ומכיוון שכתוצאה מכך הספר לא זז, וגם נסיון לקרוא בדילוגים לא צלח, כמעט אמרתי נואש. קראתי את העמודים האחרונים בספר, אולי הם יעוררו את סקרנותי: מסתבר שיש התפתחויות, אבל הספר עדיין חופר, וכנראה עושה כך כל הדרך בין ההתחלה לסיום. נטשתי.

The Snow Queen – Michael Cunningham

כתר

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: ברוריה בן-ברוך