"קבצנים וגאים" הוא ספר הומוריסטי ושנון, שקריאתו שוטפת וקלה לעיכול, אך אין באפשרותי להמליץ עליו. למרות החינניות השורה עליו, זהו ספר פשטני, הנע בין שחור ללבן ללא גווני ביניים, ובעיני הוא נטול עומק.

הספר מתרחש בקהיר בשנות הארבעים של המאה העשרים. מככבות בו ארבע דמויות: גוהאר, פרופסור לשעבר, שבשל התקפי חרדה פרש ממשרתו, ועבר לחיות בחוסר-כל בעיר הילידית (החלק העני של העיר הנבדל לגמרי מן החלק המבוסס, העיר האירופית), מכור לחשיש, מרוויח פרוטות מניהול חשבונות בבית-בושת, ומשמש מעין מנטור לחבריו. יֶגֶן, משורר וסוחר סמים, חי על חשבון נדבות זעומות מאמו, ומצוי תמיד על סף רעב. אֶלכורדי, עובד מדינה בטלן, אנרכיסט בגרוש, נע בין הזיות גדלות להכרה במציאות הדלה. נור אֶלדין, מצדו השני של המתרס, קצין משטרה, מיטלטל בין חלומות על חקירה מרתקת לתחושת מיאוס מחייו הבלתי מספקים. ציר הספר הוא רצח של זונה שבוצע על ידי אחת הדמויות, והחקירה שמנהל הקצין. שלא במפתיע, בהתחשב באדישותם של גיבוריו, הספר אינו מזכיר במילה את המלחמה שברקע, למעט חשש שמביעה אחת הדמויות מפצצה אימתנית, ולמעט התיחסות חד-פעמית למאה כולה כ"מתעלה על כל קודמותיה בתחום הפארסה".

הטקסט שעל הכריכה מדבר על "רוח מהפכנית" ה"חותרת בחדווה תחת היסודות העמוקים של מוסכמות החברה". אני משתדלת בדרך-כלל להפריד בין הסופר לספר, אבל כאן גם אחרית הדבר וגם הטקסט הנ"ל חיברו בין השניים. לולא החיבור הזה, אולי הייתי רואה בספר תיאור חומל ולא שיפוטי של חסרי-כל גאים. למעשה, מדובר כאן על סופר שהצהיר על בחירה בחיי חירות ובטלנות (ובפועל התקיים ממתנות של חבריו), שהתנגד לשאפתנות, וניסה באמצעות גיבוריו להעביר מסר פשטני:

"החיים פשוטים, אדוני הקצין. מה הבן-אדם צריך בשביל לחיות? רק קצת לחם".

"וגם קצת חשיש, מורי!" אמר יגן.

"בסדר, בני. גם קצת חשיש".

"אבל זו שלילה של כל קידמה!" קרא נור אלדין.

"צריך לבחור", אמר גוהאר. "קידמה או שלווה. אנחנו בחרנו בשלווה".

קידמה או שלווה – כל-כך מיושן, כל-כך שטוח.

מכיוון שקראתי לאחרונה את "בית יעקוביאן", שתיאר את המצוקה בקהיר, את העוני ואת אלימות השלטונות, נטיתי למצוא גם בספר הזה מחאה חברתית. בפועל לא נראה לי שלזה הסופר כיוון, שכן המסר ה"חתרני" שהוא שם בפי גוהאר נשמע כך:

"השתיקה שלי איננה השלמה. אני נאבק בהם ביתר יעילות ממך".

"באיזו דרך?"

"בדרך של אי-שיתוף-פעולה. אני פשוט מסרב לשתף פעולה עם אחיזת-העיניים האדירה הזאת".

"אבל עם שלם לא יכול להרשות לעצמו לנקוט גישה שלילית. הם חייבים לעבוד בשביל לחיות. איך הם יכולים לא לשתף פעולה?"

"שיהפכו כולם לקבצנים. אני בעצמי קבצן, לא? כשתהיה לנו ארץ שבה העם מורכב כל-כולו מקבצנים, אתה תראה מה יקרה לשליטה האדירה הזאת. היא תתפורר לאבק, תאמין לי".

וזו גם מסקנתו של נור אלדין, שנוטה לוותר על המאמץ המתלווה לחייו, אך אינו יכול לגייס את השכנוע העצמי כדי להיות קבצן גאה:

גוהאר ודאי צודק. לחיות כקבצן פירושו לפסוע בדרך החוכמה. אלה חיים במצב הפרימיטיבי, חפשיים מאילוצים. נור אלדין חלם על הנועם של חיי קבצן, שחי חופשי וגאה, מבלי שיהיה לו דבר להפסיד.

מעבר למסרים השטוחים, הדמויות פשוט לא מצליחות לשכנע. לא האמנתי לרגע שמדובר באידיאולוגיה סדורה. מצאתי בספר אנשים שנקלעו, מחמת חרדה או מחמת תנאי התחלה גרועים, למצב של מחסור קיצוני, ובחרו – מרצון או מחוסר יכולת – לא לנסות להיטיב את תנאי חייהם, אלא לאמץ תיאוריה שתצבע את המציאות. לרגעים רחמתי עליהם.

בשורה התחתונה: ספר כתוב בכשרון, שבשלו השיפוט מושעה לרגעים, והדמויות מצליחות לעורר רחמים במעטה של חיבה, אבל אין בו די כדי לחפות על דלות המסר.

Mendiants et Orgueilleux – Albert Cossery

הספריה החדשה

2016 (1955)

תרגום מצרפתית ואחרית דבר: ניר רצ'קובסקי