כותרת משנה: יהודים ואפרו-אמריקנים בדרום קרולינה במאה ה-19
"קארדוזו", ספר עיון המבוסס על עבודת דוקטורט, מספר על שתי דמויות בדרום-קרולינה במאה התשע-עשרה: ג'ייקוב קארדוזו, יליד 1786, כלכלן ועתונאי יהודי לבן, ואחיינו פרנסיס קארדוזו, יליד 1836, איש דת נוצרי, פוליטיקאי ומחנך שחור-עור. ארצות-הברית זכתה לעצמאות רק עשר שנים לפני הולדתו של ג'ייקוב, ובתקופה המתוארת עדיין התחבטה בשאלות יסוד שיקבעו את אופיה. בין הצפון לדרום נפער פער גדול של עמדות ושל תפיסות עולם, בין השאר בשאלת העבדות, והשניים, ג'ייקוב ופרנסיס, חוו את מלחמת האזרחים שפרצה ב-1861.
ששה מבין שבעה פרקי הספר (למעט מבוא וסיכום) עוסקים בדמותו של ג'ייקוב, כל פרק נוגע בתחום חברתי אחר. מן הפרקים עולה דמותו של אינטלקטואל, דוגל בהשכלה ובקידום הנשים, מאמין גדול בחוקה ובשמירה על עקרונותיה, מוערך בסביבתו החברתית בשל מתינותו ובשל עומק ידיעותיו. ג'ייקוב, שנולד למשפחה אורתודוקסית, הצטרף לקהילה הרפורמית שהיתה בחיתוליה. הוא היה עתונאי, עורך ובעל עתון, ומאמריו בשלל נושאים קובצו בספרים. בכתיבתו העתונאית שמר על מתינות ועל ענייניות. תחום העיסוק העיקרי שלו היה כלכלה, ובתחום זה רכש שם ומעמד לאורך שנים: ספר הכלכלה שכתב ראה אור ב-1960 כקלסיקה בתחומו, ושוב ב-1972 בתוספת כמה ממאמריו. לצד כל אלה תמך כמעט ללא סייג בעמדות הדרום – אם כי היה נגד פרישה מהאיחוד – ויצא נגד ביטול העבדות. הוא לא ראה בשחורים גזע נחות, אבל לא הפריעה לו כלל הגדרתם כרכוש.
מבחינתו, העבדות היתה חלק איטגרלי של הכלכלה הדרומית, וכל תכנית שלו בתחום זה, במסגרת התמחותו בתיאוריה כלכלית, לקחה אותה בחשבון. היא היוותה לגביו מרכיב חשוב בתשומה, והוא לא נכנס כלל לשאלות המוסריות והערכיות האחרות, אשר ליוו את קיומו של המוסד.
פרנסיס היה בנם של אייזק קארדוזו, אחיו של ג'ייקוב, ושל לידיה ויליאמס, אפרו-אמריקנית חופשיה. בתקופה בה נולד היה מספרם של השחורים במדינות הדרום כמעט זהה לזה של הלבנים. חלקם היו עבדים, חלקם חופשיים. בפועל היה החופש מוגבל באמצעות חקיקה מפלה, השחורים סבלו מיחס משפיל, וההזדמנויות שעמדו בפניהם היו מוגבלות. באופן יוצא דופן זכה פרנסיס להשכלה גבוהה, כשנשלח בגיל 21 אוניברסיטה בגלזגו. יש מקום להשערה שהיה זה בתמיכת דודו. פרנסיס הוסמך כאיש דת, וב-1865, עם שובו לדרום-קרולינה, החל לעסוק בנושאי חינוך בקרב הקהילה האפרו-אמריקנית של אחרי המלחמה. בהמשך פנה לפוליטיקה, ועסק בין השאר בנושא חלוקת אדמות לעבדים המשוחררים.
סיפורו של פרנסיס הזכיר לי מאוד את ספרו של הווארד פאסט, "נתיב החירות". בספר מתואר עבד משוחרר בדרום-קרולינה בתקופה שאחרי המלחמה, שנבחר לציר באספה החוקתית של המדינה, ומקדיש את זמו לחינוך ולשאלת הקרקעות. פאסט ביסס את ספרו על מספר דמויות אמיתיות, ואני מניחה שפרנסיס קארדוזו היה אחד ממקורות השראתו.
כותרת המשנה של הספר היא "יהודים ואפרו-אמריקנים בדרום קרולינה במאה ה-19". במבוא כותב מרדכי ליאור שהספר מבוסס של מחקר שמטרתו לגלות מאפייני גיבוש של יחסים ועמדות בין קבוצות אתניות שונות, החוברות יחד כדי להקרא 'מדינה', הקיימת במסגרת פדרטיבית. כמקרה מבחן בחר בשתי הדמויות שתוארו למעלה. לעניות דעתי הספר אינו עומד במטרה שהוגדרה ובתוכן המובטח בכותרת. הכותב מציין בהקדמה, כי יש סכנה בבחירת אישים בודדים כדי לייצג תת-קבוצה שלמה, אך מביא נימוקים לתמיכה בבחירתו. לא השתכנעתי שג'ייקוב קארדוזו אכן מגלם באישיותו את היהודי האופייני של אותה תקופה. האם הוא מייצג את היהודים האינטלקטואלים? אני לא בטוחה. בספר מתואר בהרחבה ויכוח שהתנהל על דפי העתון בין ג'ייקוב ליהודי אחר. במהלך אותו ויכוח היהודי האחר מתייחס לאפרו-אמריקנים כ"הגזע השחור הנחות", ביטוי שמבטא עמדה שלא היתה נחלתו של ג'ייקוב. מי מהם מייצג את הקהילה היהודית בנושא זה, או בכל נושא אחר? בנוסף, חוסר האיזון בטיפול בשתי הדמויות בולט מאוד: ששה הפרקים העוסקים בג'ייקוב מקיפים את השקפותיו בתחומים רבים. הפרק היחיד העוסק בפרנסיס מתרכז בעיקר בתיאור עובדתי של חייו. זהו יותר ספר אודות חייו והשקפותיו של ג'ייקוב קארדוזו, בתוספת נספח על אחיינו.
הליקויים הללו אינם עושים את הספר בלתי מעניין, הם רק לא מקיימים את ההבטחה שבכותרתו. "קארדוזו" מושקע וכתוב ברהיטות, ושמחתי להזדמנות לראות את התקופה ואת המקום מזוית שלא הכרתי.
ספרי צמרת
2017
סקירות ספרים 
הסקירה מצאה בספר שני "ליקויים" עיקריים: האחד, כי לא השתכנעה שג'ייקוב קארדוזו אכן מייצג את כלל יהודי הדרום בגישתו הליברלית, יחסית, כלפי האפרו-אמריקנים. השני, במיעוט ההתייחסות לפרנסיס קארדוזו בהשוואה להתייחסות לג'ייקוב קארדוזו – פרק אחד בלבד מול ששה פרקים.
אלה אינם ליקויים והגדרתם ככאלה מבטאת חוסר בקיאות, בלשון המעטה, בכתיבה היסטורית המבוססת על שאלת מחקר ייחודית.
בספר זה המחקר בא לענות על השאלה הבאה: עד כמה הייתה הקהילה היהודית בדרום קארולינה אחידה ביחסה הגזעני כלפי האפרו-אמריקנים, כפי שהואשמה בהיסטוריוגרפיה של סוף תקופת העבדות ומלחמת האזרחים. למטרה זו המחקר בחר באישיות יוצאת דופן, פובליציסט, כלכלן, עיתונאי, מנהיג בקהילה ומשפיע על דעת הקהל, כמייצג תדמית הסותרת את הדימוי השלילי, שהושת גם על כלל יהודי הדרום. לצערנו, אין שום דרך להציג נתוני סקר דעת קהל, כמקובל בימינו, שישקף את ההשפעה על ואת הדעה של כלל היהודים באזור במחצית הראשונה של המאה ה-19. לכן, עניין השכנוע של הקורא אינו רלוונטי כלל לנושא המחקר.
ולעניין מספר הפרקים: אכן, ג'ייקוב קארדוזו, היהודי הלבן, הוא מרכז הספר והרוב המוחלט של הפרקים מוקדש לדמותו, כתביו, אישיותו ודעותיו. פראנסיס קארדוזו, האפרו-אמריקני והנוצרי, אישיות מרכזית בפני עצמה, ממלא במחקר זה תפקיד משני, תוך הארת פן אישי של הקשר בינו לבין ג'ייקוב. לכן, הוא זוכה לאיזכור בפרק אחד בלבד, יתכן שבהמשך יכתב ספר נפרד עליו, על אישיותו ועל פועלו. הוא בהחלט ראוי לכך, אך, לא במסגרת מחקר ייחודי זה.
אהבתיאהבתי
תודה על התיחסותך ועל ההרחבה.
חזרתי וקראתי את המבוא לספר, והדברים שכתבת כאן באשר לשאלת המחקר אינם עולים בו באותו האופן. גם אם נניח שחוסר בקיאותי בכתיבה היסטורית מונע ממני את ההבנה בנושא זה, כדאי להביא בחשבון, כשמביאים מחקר בפני הציבור הרחב, שיש צורך להנהיר אותו כך שיובן גם לקורא הבלתי מיומן.
אולי כותרת המשנה של הספר לא היתה צריך להיות "יהודים ואפרו-אמריקאים…", אלא "עמדתם של היהודים כלפי שאלת העבדות…", ואז שאלת האיזון לא היתה עולה כלל.
בכל מקרה, כפי שכתבתי, הספר מעניין בפני עצמו ללא קשר למטרתו המחקרית.
אהבתיאהבתי
שלום.
אני מסכים עמך לגבי הצורך בהרחבה ובהסבר עבור הציבור הרחב, שאינו בקי בנושא המחקר. יחד עם זאת, תמיד קיימת שאלת המידה. כלומר, היכן עובר קו הגבול, שבחצייתו הספר הופך לטרחני ומשעמם. אני העדפתי לגרות ולעודד את הקורא המתעניין להמשיך בקריאה בספרי היסטוריה כלליים יותר.
כותרת המשנה של הספר, שנבחרה להיות כללית מאד, נועדה לידע את הקורא בנתוני הזמן והמקום, לפני קריאתו. זו זכות בחירה בסיסית הניתנת לקוראים המתעניינים בתחום עיוני, בכלל והיסטורי, בפרט. יחד עם זאת, בהחלט יתכן שהיה מקום למחשבה נוספת לגבי ניסוחה.
אהבתיLiked by 1 person