מפתה להשוות בין שני ספריו של קלודל, "הדוח של ברודק" ו"הנפשות האפורות". בשני הספרים המספר חוקר פרשת רצח שארעה בישובו. שני הספרים מסופרים על רקע מלחמת עולם, המלחמה הראשונה מצוינת במפורש ב"הנפשות האפורות" והשניה במרומז ב"הדוח של ברודק". בשניהם המספר אינו מסתפק בפרשה המצומצמת, אלא פורש רקע רחב ומספק הקשרים לתקופה, תוך שהוא מתאר לעומק את הדמויות המעורבות, ושוזר אל הארועים את סיפורו האישי. ובשניהם לאישיותו של המספר ולעמדותיו יש השפעה משמעותית על רוח הספר. עם זאת הספרים נבדלים זה מזה בעיקר ברמת המעורבות של המספרים: סיפורו של הזר ב"הדוח של ברודק" הוא במידה לא מבוטלת סיפורו של כותב הדוח, שחווה על בשרו את התבהמותם של הבריות. המספר ב"הנפשות האפורות", ששמו אינו ידוע, אמנם מוצא מקבילות בינו ובין הדמות המרכזית בפרשה, אך הוא במידה רבה צופה מן הצד, והוידוי האישי שלו בסיומו של הספר נבדל מקו העלילה שעליו סיפר. השניים נבדלים מאוד גם בסגנונם, הן בשל אישיויות שונות, והן בשל מידת מעורבותם: ברודק חושב, מתלבט, מתייסר, ומביע דעות ועמדות באופן ישיר. המספר בספר שלפנינו נוקט רוב הזמן סגנון סיפורי יותר, ועושה שימוש בציניות ובאירוניה כדי להביע עמדה מבלי להתבטא בישירות.

בעיירה הצרפתית פ', הסמוכה לחזית, בשנת 1917, מתגלה גופת ילדה כבת עשר בסמוך לביתו של התובע בעיר ו'. התובע, פייר-אנז' דסטינה, מתואר כטיפוס מרוחק, קר-לב, מצטיין במקצועו, ואדיש לחלוטין לנאשמים שהוא מביא להרשעתם, לעתים למותם. המספר התאלמן בגיל צעיר מאשתו, וכך גם דסטינה, והוא – המספר – מסתיר סוד אפל, והצירוף הזה הוא אחת הסיבות לכך שהוא חש מעין קירבה אל התובע, ובו בזמן גם חושד בו שהיה מעורב ברצח הילדה. שנים אחרי הפרשה, וכשרבים מגיבוריה כבר אינם בין החיים, המספר עדיין אוסף עדויות, מבקש להגיע לחקר האמת. נדמה, אם כך, שמדובר בסיפור מתח בלשי, אך למעשה חקר הרצח הוא רק נקודת מוצא לאמירות רבות משמעות בנושאים רבים כמו התמודדות עם אובדן, בירוקרטיה מושחתת, שכרון השררה, כוחו של המון, ועוד.

למלחמת העולם הראשונה יש תפקיד מהותי בספר. אמנם רוב גברי העיירה שוחררו משרות צבאי בשל היותם עובדים חיוניים במפעל המקומי, אבל המלחמה נוכחת בחייהם. החזית קרובה, נחבאת מאחורי גבעה אך נשמעת היטב, והעיירה מוצפת בחיילים לפני צאתם לקרב, ובפצועים וגוססים בשובם ממנו. אסונות פרטיים של אזרחים נבלעים בקטל המתמשך, לבבות מתקשחים כשהמוות הופך בן לוויה קבוע.

"הנפשות האפורות" מצטיין בסגנון בהיר, באפיון מדויק של דמויות, ובשפע של אמירות חברתיות חדות וראויות להשמע, לא רק על רקע התקופה המתוארת. קראתי את הספר לפני למעלה מעשור, ולמרות הספרים הרבים שקראתי אחריו שתים מן הסצנות שבו נשארו חקוקות בזכרוני בבירור רב: המורה הצעירה היושבת על הגבעה וצופה על החזית, והחייל הצעיר הקופא עירום בחצר. שופע רוע, חמלה, אכזריות, אהבה, התבוננות אל תוך הנפש פנימה, ובדידות מאכלת – "הנפשות האפורות" הוא יצירה ספרותית וחברתית מומלצת.

Les Âmes Grises – Philippe Claudel

כתר

2005 (2003)

תרגום מצרפתית: ניר רצ'קובסקי