"יום הדין" מספר על השחיתות הפושה במערכת החוק והמשפט. לא חיפשתי, ואולי לכן לא מצאתי, מקבילות מדויקות לדמויות המככבות בספר, ואין לי מושג אם ליעד שהם התבסס על ארועים שהתרחשו. מכל מקום, כותרות החדשות מספקות, לעתים תכופות מדי, סיפורים דומים, והספר נקרא משום כך כאמין ומציאותי.

גיבורו המרכזי של הסיפור הוא מיכאל גונן (האם שמו נלקח במתכוון מ"מיכאל שלי"?), שוטר לשעבר שפרש כי הבין שהוא רוצה לעזור לחלשים ולתפוס את החזקים, בדיוק ההפך ממה שהמשטרה עושה. מיכאל משוכנע שפרקליטת המחוז עובדת בשיתוף פעולה עם ראש ארגון פשע, והוא מקדיש מאמצים רבים להוכחת טענתו. גיבור אחר, שאינו גיבור של ממש, הוא דורון שפירא, עורך דין מצליח, "המזכה הלאומי", הטוען ששחיתות היא תכונה אנושית. לצדם תופס תפקיד מרכזי שמעון פארו, ראש ארגון פשע גדול. עוד מופיעים בסיפור שופטת החיה בצלו של סוד מעברה, איש עסקים שהוא גם בעלה של פרקליטת המחוז, ושותפו לשעבר של מיכאל, העומד בראש צוות החקירה שהוקם בעקבות רצח הפרקליטה.

ליעד שהם כתב ספר קצבי, קריא ומותח. העלילה כוללת כמה פיתולים מפתיעים (אחד מהם ניחשתי, אחד לא כל-כך שכנע אותי). לדמויותיו של שהם יש נשמה ונפח, הן חוות עליות ומורדות, תקווה ויאוש, ואינן פלקטיות. הכתיבה הטובה והרקע המציאותי עושים את הספר עדכני וקרוב, והתוצאה היא חווית קריאה מושכת.

כמו בספריו האחרים, גם כאן הסופר מעמיק את התוכן באמצעות היבטים נוספים מעבר למתח הבלשי. הפעם הנושא העיקרי הוא יחסי הורים-ילדים בשלל וריאציות. מיכאל מעניק בית וחסות לתום, בן-עשרה שאיבד את אמו, והוא מתמודד עם מעין אבהות מאוחרת לילד בוגר. פארו מגונן בכל מחיר על בתו האהובה והמנוכרת. שפירא, רווק מושבע, יוצר קשר מהוסס עם חברתו לשעבר העומדת ללדת את ילדו הראשון. השופטת מנסה ליצור קשר בוגר עם בתה. היבט נוסף הוא ההתמודדות עם עוּלם של סודות, שהשמירה עליהם עומדת בדרכם של קשרים בריאים בין שומריהם לאנשים היקרים ללבם.

בשורה התחתונה: בדומה ל"אם המושבות" ול"למראית עין", גם "יום הדין" הוא ספר מתח רלוונטי מוצלח.

כנרת זמורה ביתן

2018