גרמניה חיה בשדה מתחים, עולם מזרחי, עולם מערבי, עולם שבור, שני חצאי עולם, אויבים זה לזה, זרים זה לזה, גרמניה חיה בקו התפר, בקו השבר, הזמן יקר, הוא אינו אלא מרווח, מרווח זעום, מבוזבז, שניה אחת לנשימה, מרווח נשימה בשדה קטל ארור.

במלים אלה מסיים וולפגנג קפן את ספרו, המתאר יום אחד במינכן בשנת 1949. גרמניה, עדיין תחת כיבוש, כבר הפעילה את רפורמת המטבע, שתהיה המנוע העיקרי ל"נס הכלכלי". למרות שהגרמנים החלו לחוש את ניצני הרווחה הכלכלית, הרווחה הנפשית השתרכה הרחק מאחור, ורובם עדיין נאבקו לשקם את חייהם, להתנער מעברם, ולבנות לעצמם שגרה חדשה על שברי עולמם. קפן מספר מתוך תודעתן של כשלושים דמויות, חלקן קשורות זו לזו, דרכיהן של כולן משיקות זו לזו, ויוצר תַּצְרֵף שמאפייניו תסכול עמוק, חרדה מן העבר, מן ההווה ומן העתיד, ואלימות שרק מחפשת עילה להתפרץ.

שמו של הספר שאול מגרטרוד שטיין. אדווין, סופר עטור תהילה, שהגיע לעיר לשאת הרצאה על אירופה ולמען אירופה, מתייחס לציטוט משטיין בהרצאתו: "כמו יונים בדשא, כך רואים כל מיני מוחות מודרניים את בני האדם, ומבקשים לחשוף בכך את חוסר המשמעות ואת המקריות לכאורה של חיי האדם, לתאר את האדם כחופשי מאלוהים; אבל לאמיתו של דבר הם רק מניחים אותו לרפרופיו חסרי התוחלת בריק, והוא חסר ערך, חופשי ועם זאת רשת המלכודת מאיימת ליפול עליו, לצווארו כבר מונחת המאכלת, והוא גאה בחירותו המדומה מאלוהים וממוצאו האלוהי, שאינה מובילה אלא לאומללות". אדווין אמנם יוצא חוצץ נגד תפיסה זו, אך נדמה שהיא תופסת יפה את רוחו של הספר.

בין גיבורי הספר נמצא את פיליפ, סופר שהושתק בתקופה הנאצית ועדיין לא מצא את קולו; אשתו אמיליה, נצר למשפחה אמידה, שמוכרת את נכסיה בבתי משכון כדי להמיר אותם למשקה, שישכיח ממנה את מציאות חייה, בזעם של שיכורה נאבקת בהרס הגדול של התקופה באמצעות הרס בזעיר אנפין; אלכסנדר, שחקן מזדקן, המייצג, כך על פי יעקב הסינג באחרית הדבר, את נביבות הדמויות, ואשתו מסלינה, המארגנת אורגיות, שניהם כאחד מפקירים את בתם בידיה של מטורפת דת; חבורת מורות אמריקאיות, שבאו לצפות בעיר; אודיסאוס, חייל שחור עור, סובב בעיר עם יוזף, סבל זקן שלחם במלחמת העולם הראשונה, הנושא עבורו מזוודת-רדיו המשמיעה מוזיקה אמריקאית; קרלה, אלמנה צעירה ואם לבן, שמקיימת קשר רומנטי-תועלתי עם וושינגטון, חייל אמריקאי שחור עור; ועוד אחרים, מעניינים לא פחות. האחרונים, קרלה וושינגטון, חושפים בעצם קיומו של הקשר ביניהם, את דיעותיהם הקדומות של הגרמנים, את שנאת הזר והשונה שעדיין לא התפוגגה, למרות שחזו במו עיניהם בתוצאותיה הרות האסון. אבל הקשר הזה אולי נושא גם תקווה לעתיד: בני הזוג מתכננים לפתוח בר בפריז, ולקבוע בפתחו שלט שיצהיר כי כל אדם יכול להכנס, היפוכם של שלטי "הכניסה אסורה ליהודים" ו"הכניסה אסורה לשחורים".

כפי שמציין יעקב הסינג בסיום, היעדרותה של אחת הדמויות מן העיר דווקא נוכחת בספר בעוצמה לא פתוחה מזו של הדמויות הסובבות בו. הנרייטה, יהודיה ילידת גרמניה, שנמלטה מברלין, והותירה את הוריה מאחור, מסרבת להצטרף אל בעלה האמריקאי ואל בנה, המבקרים במינכן. הבן, עזרא, שגדל בארצות הברית עם שתי שפות אם, זוכר את אמו מספרת לו בגרמנית על סופם של הוריה, כשהיא מתייפחת בחשכת חדר הילדים.

האם הגרמנים למדו משהו מנסיונם המר? נראה שלא. הסבל שנרצח הופך לגיבור, מהדהד את הורסט וסל, שנתפס כקדוש מעונה למרות שנרצח על רקע סכסוך על שכר דירה. שמועה על רצח ילד בידי חייל שחור מובילה המון מוסת לנפץ את חלונות מועדון החיילים השחורים, וקפן כותב באזכור לליל הבדולח: "האבנים, האבנים שזרקו, קול ניפוץ הזכוכית, קול נפילת השברים, הרתיעו את ההמון. המבוגרים שבהם נזכרו במשהו; בעיוורון אחר, בפעולה מימים אחרים, בשברי זכוכית אחרים בשברי זכוכית זה התחיל אז ובשברי זכוכית זה נגמר. שברי הזכוכית שבהם זה נגמר היו שברי חלונותיהם שלהם".

"יונים בדשא" כתוב בסגנון יחודי. הוא מתגלגל מדמות לדמות במעברים אסוציאיטיבים חלקים. לפעמים המעבר מונע מסיטואציה דומה – "אני חייבת להזדרז, האור ירוק", חושבת קרלה, והסיפור עובר אל "האור ירוק. הם הוסיפו ללכת, Bahama-Joe. יוזף פזל לעבר המסבאה". לפעמים הדמויות נוגעות זו בזו מבלי משים – רכבו של אדווין משפשף רוכב אופניים, והסיפור עובר אל הרוכב, ד"ר בהודה, פסיכיאטר המטפל בכמה מן הדמויות, ומשלים הכנסה בתרומת דם. למרות הקיטוע הזה, שאינו מאפשר שהות ארוכה בחברת כל דמות, בסופו של דבר הן כולן צוברות נפח ומשמעות. הספר מצטיין בעושר תרבותי עצום, שכתוצאה ממנו הוא עמוס הערות שוליים. תחילה קראתי כל אחת ואחת מהן בזמנה, אבל היתה זו תוספת מעיקה לסגנון התובעני, ולכן חזרתי אל כולן אחרי סיום הקריאה.

נראה לי שתרגומו של הספר היווה אתגר לא קל, וגדי גולדברג עמד בו יפה.

ספר יוצא דופן, מורכב ומומלץ.

Tauben im Gras – Wolfgang Koeppen

כרמל

2006 (1951)

תרגום מגרמנית: גדי גולדברג