נחום גבירץ, צעיר ירושלמי מבית דתי, מוצא עצמו משובץ לשירות ברבנות הצבאית. בראש היחידה עומד הרב הפיקודי שובין, שהתגייס במצוות רבו, והוא מרבה לעשות לביתו ולחצרו, או בלשונו, "הרבנות הצבאית היא האווז שלי", אווז שאת נוצותיו הוא מורט. ממש לפני הגעתו של נחום, הדיח שובין את סגנו, נוסקה מבצר, אותו נחום מכיר מנוער. נוסקה, שרכש את מעמד הסגן באמצעות חנופה והלשנות תוך שהוא מתעמר בפקודיו, מפגין את אותו יחס מתנשא ומבזה כלפי החייל החדש, וזה מוצא לעצמו מקלט בחדרם של הקברנים. בהמשך יצליח נוסקה להדיח את שובין, ויתפוס את מקומו. נחום, שיטול חלק במזימה, יהפוך לראש לשכתו.

חיים באר, ששירת ברבנות הצבאית בתקופה המתוארת הספר, מחצית שנות הששים, מתאר בסאטירה מרירה את ההתנהלות בגוף, שרבים קיוו כי יהיה מורה רוחני של הצבא. אביו של נחום מאוכזב מאוד משיבוצו של בנו, משום שהרבנות לא עמדה בציפיות: ככל שנקפו השנים, התפוגגו התקוות שתלו אנשים כגבירץ ביהודה שובין וברעיו, ולגודל אכזבתם נוכחו כי הללו ויתרו על היעוד […] ונשארו מאחור, שומרי סף נרפים ורודפי הנאות של בתי כנסת מרוקנים, מטבחים וחדרי מתים. מכיוון ששובין סולק מתפקידו בשל הפיכת הרבנות לקרדום לחפור בו לטובת חצר האדמו"ר שלו, אפשר היה לקוות שהחלפתו תבשר שינוי לטובה. אבל נוסקה, שהיה בצעירותו פורק עול, שבאבניק, מעצב את תפקידו בצלמו. כל מי ששירת ביחידה עורפית תחת מפקד מתוסכל, יזהה היטב את הגיחוך שבאימוץ מלאכותי של גינוני שדה, ונוסקה, המלא מעצמו, הקפריזי והשש אלי קרב, מנסה להטמיע סטנדרטים קרביים ביחידה מנומנמת, מאמץ תפיסת עולם לוחמנית, וכמו קודמו מנצל את היחידה לצרכיו.

סיפורו הפרטי של נחום גבירץ הוא סיפור התבגרות. נחום הוא נער תמים ורגיש, הנופל בקלות ברשת הכריזמה של נוסקה. את משקל הנגד להשפעתו המזיקה מהווים הקברנים רובי וזיסר, בעיקר האחרון, שהוא ידען מפוכח וציני. נחום מנסה להרבות בקריאה, עושה נסיונות ראשונים בכתיבה, מייחל לאהבת אשה. הוא מיטלטל בין ספקנות להתפכחות, פתוח לבחינת דעות שונות משלו, עדיין לא מגובש.

חיים באר מעביר תחת שבטו את הרבנות הצבאית, את פולחן קברי הצדיקים, את האובססיות של דמויות בחייו של נחום, ויותר מכל את הציונות המשיחית. הספר מתאר דמויות רבות, שלהן עמדות מגוונות, אך נדמה שבמוקד ניצבת דמות, שרוב הזמן אינה מן המרכזיות בעלילה. בנימין ברימר, נח"לאי דתי, מייצג בלהט בלתי מתפשר את התשוקה לארץ ישראל השלמה ולהקמת בית המקדש, ויהא המחיר אשר יהא. מפיו אנו מקבלים הסבר לשמו של הספר. "הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע, וקול התור נשמע בארצנו", מתפייט משורר שיר השירים, והמשפט התקבל ברבים כמתאר את בואו המבורך והענוג של האביב. לא כך על פי ברימר. זמן קצר לפני מלחמת ששת הימים הוא אומר: "האמנם זמיר הוא מלשון זמר או שמא מלשון זמירה, בבחינת לא יזמר ולא יעדר, לשון כיסוח וכריתה? האמנם עת הזמיר הוא זמן שירתן של הציפורים או שמא עת המיתה? […] עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם וקול התור נשמע בארצנו". ברוחו של הרב קוק הוא מבחין בינו ובין שומרי מצוות אחרים: "האחד ראה באבנים אבן זכרון לבית המקדש שחרב, והאחר ראה בו אבן פינה לבית המקדש שייבנה". נחום גבירץ, המאזין לדברים, נזכר, כמשקל נגד, בדברים שאמר רכלבסקי, אביו של חברו, כשליווה את הילדים לטקס שירת הים שחידש תלמידו של הרב קוק: "תחשבו על זה, ילדים, גם למצרים היו נשים וילדים וגם הם בניו של הקדוש-ברוך-הוא, לא רק אנחנו".

"עת הזמיר", כדרכו של חיים באר, גדוש ידע, עובדות היסטוריות, שאלות של דת ומדינה, ודיונים יצריים וסוערים בענייני אמונה. למרות שהוא מצהיר שמדובר בדמויות בדויות, הקישורים למציאות ברורים, וגם אם אין מדובר ברומן מפתח עדיין יש בו שפע של מידע מרתק ומרחיב אופקים, ומגוון הסיפורים מרשים כמו ב"קשר לאחד". אם כי העניק את תפקיד הדמות הראשית לדמות בדויה, הוא מקשר אותה אל עצמו, הן באמצעות בני משפחת רכלבסקי, כשמו המקורי, המתגוררים בשכנות למשפחת גבירץ, והן באמצעות אזכור שלו עצמו בהקשר לשאיפותיו הספרותיות של נחום. כך, זיסר מציע לנחום להקדיש זמן לכתיבה, ואז יפים יהיו סיכוייו שהכנענים הללו ידפיסו את ביכורי יצירתו בעתונם הספרותי, כשם שהדפיסו את שירי הבוסר של חיים'לה באר, ששירת גם הוא ברבנות הצבאית. "אתה מכיר אותו?" שאל גבירץ, והוסיף בידענות כי הלה התחיל באחרונה לפרסם ביקורות ושירים גם במדורים הספרותיים של "הארץ" ו"למרחב". "איזו שאלה? אנחנו ידידים טובים," השיב הקברן, ואמר כי באר, אשר כרבים מצאצאי הישוב הישן נמשך אל מחוזות המתים, והסתגר לא ערב אחד בחדרם אחרי שהוא ורובי הלכו הביתה, וכתב בקדחתנות את שיריו. כמו ב"נוצות", גם כאן יש נוכחות משמעותית לדמויותיה היחודיות של ירושלים ולאובססיות השולטות בהם. הוריו של נחום הם מאותו הדגם של ההורים ב"נוצות", האם מעשית והאב מזניח הכל כדי לרדוף אחר חלומו, שם מיפוי הקברים בהר הזיתים, כאן כתיבת "ספר המאמינים והלוחמים" שיוכיח את השתתפותם של חרדי הישוב היהודי בהגנה פעילה.

"עת הזמיר" הוא ספר מעמיק, מרתק בכל היבטיו, מסעיר, מרחיב אופקים ומומלץ מאוד.

עם עובד

1987