"אוגנדה", כשמו, מתרחש באפריקה, באזור אותו הקצו האומות להקמת מדינה יהודית. נסיון להקים בית לאומי בפלשתינה-א"י כשל, והעם היהודי התיישב באפריקה. תחילה הגיעו מעטים, אולם בהדרגה, ובעיקר אחרי השואה, עלה מספרם, והישוב הפך למדינה. האם היתה מדינה זו שונה מישראל המוכרת לנו? לא על פי אריה אלדד. אוגנדה היהודית שרויה במצב מתמיד של מלחמה עם המדינות שסביבה, הרואות בה נטע זר, שארית של הקולוניאליזם. אמנם היא מנצחת ואף כובשת שטחים נוספים, בעיקר במלחמת חמשת הימים, אך היא מפולגת מבפנים. הימין חולם על שיבה לציון, ובינתים נשבע לא להחזיר אף שעל. השמאל מזדהה עם טענות השחורים, וסבור כי יש להפקיד את השלטון בידיהם. ובאוגנדה זו נולד יפתח ברקאי, מי שיהיה ראש הממשלה הראשון שיורשע בדין ויישלח לכלא.

במבוא לספר, וגם בראיונות, חוזר אלדד ומדגיש כי יפתח ברקאי אינו אהוד אולמרט, אם כי הספר עוקב כמעט אחד לאחד אחרי האיש מלידה ועד ההרשעה. אמנם השמות שונו, ופה ושם גם פרטים ביוגרפים – שנת לידה מעט מאוחרת, אחות ואח במקום שלושה אחים, מותו של אריאל שרון בתאונה – אבל כל אחד ואחד מן הארועים הבולטים בקריירה של אולמרט, המקצועית והפוליטית, מצוי בספר, כמו גם ציטוטים מדויקים מדברים שנאמרו ונכתבו. למה ההכחשה? מן הסתם בשל תיאור הקשר ההדוק בין יפתח לארגוני הפשע, עד כדי הקביעה כי ארגונים אלה השתמשו בו למטרותיהם. שכן, כפי שאלדד מצהיר, פחות מעניין אותו לספר על האיש המסוים, ומטרתו בכתיבת הספר היא להראות שהפער בין השלב שבו פושע מגיע לשלטון ובין השלב שבו הפשע מגיע לשלטון אינו גדול. כשהפשע מגיע לשלטון לא יהיו סימנים גלויים לעין שיעידו על כך, לא יישמעו אזעקות רמות, אולי זה יהיה דומה מאוד למה שכבר חווינו על בשרנו. דומה מאוד – אך שונה מהותית.

קראתי את הספר במקביל לחיפוש ברשת. לא את כל הפרשות זכרתי, וגם לא את כל המעורבים, ונדרשה קצת בלשות כדי למצוא מקבילות מהמציאות לשמות שהמציא אלדד. היתה זו מנה מרוכזת של מיאוס, מן הסוג שמעוררות כותרות החדשות לעתים קרובות מדי. נמצא כאן, בין השאר, את ראשונטורס, את המעטפות, את הולילנד ועוד. נמצא גם את הרעות החולות של הפוליטיקה, אובדן האידיאולוגיה ואי הצורך לאחוז בעמדה יחידה, כי אפשר לבדוק בסקרים ברגע האמת מה משתלם יותר. הציניות שולטת, יחד עם תאוות בצע וגינוני כבוד מנופחים, יחסי הון-שלטון משחיתים כל חלקה טובה, ואינטרסנטים מוכנים לאתרג עבריינים. ללא קשר לעמדה הפוליטית הידועה של הסופר, את הפגמים הוא מוצא גם בימין וגם בשמאל. למעשה הדמות הנקיה היחידה היא של חיים אודים, הגרסה הבדויה של יוסי שריד, מי שהיה שותפו של אולמרט למאבק פרלמנטרי בפשע המאורגן בימיו הראשונים של האחרון בפוליטיקה.

למרות הנושא הכבד מאוד, אפילו אפוקליפטי, של הספר, ניכר שאלדד השתעשע בכתיבתו, בעיקר ביצירת שמות חלופיים לאישים ולארועים. שריד, כאמור, נותר בתחום ההישרדות והפך לאודים; גאולה כהן זכתה לשם נרדף, ישועה לוי; כינויו של רחבעם זאבי הפך מגנדי לטיטו; ה"שורה" היא "מעמד"; ההתנתקות מכונה השתבללות; עיתון "במחנה" הוא "בקסרקטין"; אלטלנה הומרה בשיירת נשק יבשתית; דן מרגלית נותר באזור אבני החן והיה לגדי דיאמנט. מהפך משמעותי יותר עבר על נתניהו, שהפך בספר לאשה, יעל דותן המכונה ויוי. בודדים מופיעים בספר בשמם: בן גוריון הוא ראש הממשלה הראשון, ומפלגתו היא מפא"י (מפלגת פועלי אוגנדה היהודית); שייב (אביו של אלדד) ולייבוביץ' מקיימים ויכוח פומבי שבועי, שעליו יפתח אומר, "ההצגה הכי טובה בעיר. שייב היה יותר קרוב אלי אידיאולוגית אבל לייבוביץ היה מדהים".

לגדי דיאמנט, בן דמותו של דן מרגלית, יש קול דומיננטי בספר, כמי שהיה חברו הקרוב של יפתח במשך שלושה עשורים, עד שהתנער ממנו כשהשתכנע שיש ממש בהאשמות נגדו. הוא זה שנותן ביטוי לתסכול הציבורי – "לא הייתי מסוגל לשמוע ולקרוא את הכרזות הנצחון הצוהלות שלו בשערי בית המשפט. ראש ממשלה שהורשע ונידון לשישה חודשי מאסר על תנאי באשמת התנהגות שאינה הולמת. הפרת אמונים! ראש ממשלה שאינו נאמן! מה חמור מזה? רק צהלת מקורביו על הזיכוי בדעת רוב משאר ההאשמות" – וגם לחשש שההרשעה אינה סוף פסוק: "כמה טוב היה לו יכולנו לחוש הקלה ולומר, "ניקינו את האורוות". אבל האליטות השולטות רקובות ומושחתות. אחד נפל. נבכה להולך ונמשיך בסעודה. אז תפסו את ברקאי. כמה כמוהו יש? שאכלו מפתו והאכילוהו ממתת ידם? כמה קלטות כמו של רינה [שולה זקן] הם שומרים בכספות שלהם, ליום פקודה, שבו יפקעו כבלי הריעות ויהפכו לחבלי תליה".

האם יש אפשרות לאתחל את המדינה? מן הסתם לא, אבל בגרסת אוגנדה זה מה שמציע בלית ברירה חיים אודים: "אנחנו נפנה לאומות העולם ונציע לוותר על מדינתנו באוגנדה, להחזירה לבעליה החוקיים. ותמורתה נבקש הקמת מדינת מופת בארץ ישראל. אור לגויים. תוך מתן שוויון זכויות מלא לכל אזרחיה. מליוני יהודי אוגנדה היהודית – לפחות אלו מהם שירצו לפתוח דף חדש – יבואו בהמוניהם לארץ ישראל, ויכוננו משטר צדק תוך דאגה ליתום ולאלמנה, לנכה ולזקן. חלוקה שוויונית של אדמות ואמצעי יצור. ברוח נביאי ישראל ומרקס. אבל לא נחזור על שגיאות העבר. לא כל יהודי ייכנס בשערי ארץ ישראל. כל עלוקות האלפיון העליון מאוגנדה היהודית יתבקשו אחר כבוד להשאר באפריקה, או להגר לאשר יאבו בעולם. לעשירים ותאבי בצע תהא הכניסה אסורה. בשער המדינה החדשה נכתוב: לא תחמוד!" אמן!

אריה אלדד הוא כותב מוכשר, והספר מעניין מאוד וקריא מאוד. תחושת המיאוס אינה באשמתו, אלא, כמובן, באשמת המציאות. האם ספר יכול לגרום שינוי? אני בספק, ולמרות זאת מומלץ לקרוא ולהפנים, אולי בכל זאת סוג של אתחול יתאפשר.

כנרת זמורה ביתן דביר

2017