"חמצן" נפתח בפרק קצרצר, המתרחש בבית חולים. רופא ואחות מבטיחים לדפני, שעליה עדיין איננו יודעים דבר, שיעשו כל שביכולתם. הפרק הקצרצר שאחריו מתאר שריפה, שמן הסתם הובילה לסצנת בית החולים. וכך הלאה, כל פרק צועד מעט אחורה בזמן, ומוביל לפרק שלפניו בספר ואחריו כרונולוגית. הטכניקה מעניינת, גם אם אינה מקורית, אבל בעיני היא אינה מכסה על סיפור חלש. לא לזה ציפיתי מאמיר זיו, שכתב את "ארבעה אבות" המוצלח. גם "ארבעה אבות" נקט בטכניקה בלתי שגרתית – שלוש נקודות בזמן, שכל אחת מהן מתוארת בסגנון שונה ומנקודת מבט שונה – אבל שם הטכניקה והסיפור עבדו יפה יחד. ב"חמצן", לעומת זאת, הפרקים הנפרדים אמנם מספרים על אותם אנשים, אך הסיפור בלתי מגובש, ורבים בו הקצוות הבלתי סגורים.

בפרק השלישי אנו מתוודעים לרן, בנה של דפני. לאורך עמודים רבים, בדקדקנות מייגעת, נמרחת ההתמזמזות שלו עם טליה, שניהם מתנדבי מד"א, בתוך אמבולנס. לולא "ארבעה אבות", ולולא קראתי את השורה התחתונה בהמלצות שנכתבו על "חמצן", הייתי נוטשת את הספר עוד בטרם הסתיים הפרק. מכיוון שהתמדתי בקריאה, הכרתי גם את דפני ואת איתן, הוריו הפרודים של רן, את שלמה ידיד, הפטריארך העשיר המנהל את המשפחה, ואת בני שותפו, שמתייחס אליו בתערובת של הערצה ושל שנאה. שלמה חוגג יום הולדת שבעים בארוע מפואר בנוכחות שועי הארץ, אך מאחורי החזות הנוצצת רוחשים משברים. המשטרה מעורבת, חבר בוגד, סב מסית את נכדו נגד אביו, בני המשפחה מפרפרים תחת עריצותו של הכסף, ונער אחד נשחק. הבעיה מבחינתי היא שהסיפור סובל מחוסר איזון בין עיקר ותפל, ושכל גיבוריו סטראוטיפיים, אולי למעט בני, שנותר תמוה, ואף אחד מהם לא הצליח להכנס ללבי.

לצערי, התאכזבתי.

עם עובד

2020