מזה כשלושה שבועות גועשות הרוחות בכמה פינות ברשת בעקבות פרסום "דבר שמתחפש לאהבה". הספר, שבו גליה עוז מאשימה את אביה בהתעללות פיזית ונפשית, עורר תגובות אמוציונליות בכל הקשת שבין אמון לגינוי. התגובות ברובן באו מהבטן, ובהעדר עדות ראיה – שהרי איש מן הקוראים לא נמנה עם החוג המשפחתי המצומצם – התבססו על טיעונים נטולי בסיס מסוג "ברור שכל מילה בספר אמת, כי שמעתי אותה מספרת את הדברים עוד קודם", או "ברור שהכל שקר, אחרת היתה כותבת את הספר בעוד אביה חי". למרות שגיבשתי דעה משל עצמי, שמן הסתם מעידה עלי יותר מאשר על המעורבים, החלטתי ביני לבין עצמי שאם אקרא את הספר אכתוב עליו מן ההיבט הספרותי בלבד, אולי בצירוף התיחסות לנושאו באופן כללי בנטרול ההיבט הרכילותי. ובכן, מתברר שזו משאלת לב נטולת סיכוי להתממש.

יותר משמדובר ביצירה ספרותית, "דבר שמתחפש לאהבה" הוא כתב אישום וכתב הגנה. גליה עוז מתארת מספר מקרים של פגיעה פיזית, אך יותר מכך היא מספרת על הזנחה רגשית, על היותה ילדה לא רצויה, דחויה, שתחושת הערך שלה נרמסה על ידי אביה. את אוירת הטרור בבית היא ממחישה באמצעות סיפורו של צ'כוב, "אב משפחה", שבו האב משליך את כעסיו ואת תסכוליו על ראשו של ילד, בעוד האם משלימה עם התנהלותו. היא ממשיכה ומתארת את רגשותיה הקשים כלפי הוריה גם בשנים שאחר-כך, למרות מראית עין של משפחתיות, ואת הסכסוך שהתפרץ אחרי שאמרה שהיה לה קשה לגדול במשפחה זו. לצד כתב האישום הכואב מוגש גם כתב הגנה כנגד כל טענה שעלולה להשמע נגדה בעקבות פרסום הספר (וכל טענה שכזו אכן הושמעה). בין השאר היא עונה מראש לשאלה למה אינה סולחת, אפילו לא למען שלוות נפשה שלה, ומסבירה כי ילדים שסבלו מאלימות ובחרו בסליחה זכו לצד האלימות גם ברחמנות הורית, שלדבריה נעדרה לגמרי במקרה שלה.

קשה, אם כך, להתייחס לספר כיצירה אמנותית, ונראה לי שהוא מראש לא נכתב ככזה. קשה לא פחות לנטרל את הפן הרכילותי, מפני שלעמוס עוז היתה נוכחות בלתי מבוטלת בציבוריות הישראלית. גם מבלי להיות מעריצה שלו, כסופר וכפרסונה פוליטית, קשה להמנע מקונפליקט פנימי בין מיצובו כמצפן מוסרי לדיוקנו הדמוני בספר. משום כך, למרות שעוצמת הטינה של הכותבת מעידה לפחות על קשר בין-דורי בעייתי, עדיין קשה להמליץ עליו כהספר שיתריע בפני הורות מתעללת. אני חושבת שאני מבינה מה ערכו עבור הכותבת; ערכו עבורי כקוראת הוא רק בציטוטים מספרות מקצועית המתיחסים להורות מסרסת ומרעילה, ומכיוון שאלה חלקיים עדיף לפנות למקור.

נורית גרץ ב"מה שאבד בזמן" הציגה את הפן הרגיש של עוז, שסתר במידה מסוימת את התדמית הציבורית של אדם הבטוח בעצמו. שירה חדד ב"ממה עשוי התפוח?" הציגה את מה שהיא הגדירה כ"דיוקן אפשרי אחד של עמוס עוז, כפי שהוא נגלה לעיני בשנים האחרונות". גליה עוז מציירת בספר דיוקן שחור של אדם נרקיסיסט, סדיסט נטול חמלה. אחותה ואחיה בתגובות המעטות שלהם לספר זוכרים אב שונה: "ברור שהוא היה אדם מורכב. הטענה שהוא היה מפלצת כלפי גליה ומלאך כלפינו היא כליל הפשטנות. המציאות היא שהוא היה אבא טוב בסך הכל, שאהב את כל ילדיו והתאמץ תמיד להשתפר, אבל הוא לא תמיד הצליח".

אפרופו "ממה עשוי התפוח?", שקראתי לאחרונה. עמוס עוז מתייחס בספר אל גליה כאל הקוראת הביקורתית ביותר במשפחה. לי ההערה הזו, בהקשר שבו הושמעה, נראתה כמחמאה, כהבעת כבוד. גליה עוז מתייחסת אליה כאגרסיבית ופוגענית. הקריאה שלי נקיה ממטענים, שלה מושפעת מהיסטוריה אישית, שומעת את הקול שמאחורי האותיות על הנייר. הנה דוגמא קטנה לפרשנויות הפוכות, ואני, כמובן, לא יכולה לטעון ששלה שגויה ושלי מדויקת.

כשגליה עוז מספרת על מכתב שאביה כתב לה, ובו האשמות נגדה, היא כותבת: "אין צורך להתבסס על עובדות. זה נכתב, משמע זה קרה, ואת, לכי תכחישי". דברים אלה יפים, כמובן, גם לספר הזה. אמת עובדתית יש רק אחת; זכרונות ופרשנויות יש הרבה, והאמת העובדתית נמוגה בשלהן אי שם בערפילי העבר. גליה עוז באמת חשה כאב, אחותה ואחיה באמת סבורים שתיאוריה מופרזים ורחוקים מן המציאות, עמוס עוז אינו יכול להגיב. סיפור עצוב.

דבר שמתחזה לאמת – פניה עוז זלצברגר

הפרק הגנוז בספרה של נורית גרץ – שיחה עם עמוס עוז

כנרת זמורה דביר

2021