חודש: יוני 2021

באחד הימים ביוני 1937, כשטוד אנדרוז היה בן שלושים ושבע, הוא החליט להתאבד. העובדה שהוא כותב על קורות אותו יום שבע-עשרה שנים אחר-כך מעידה ששינה את דעתו. על השינוי הזה הוא מבקש לספר.

טוד, כפי שאני רואה אותו, הוא בעיקר אדם יהיר וחסר לב. הוא מעריך רק את ערכיו שלו, מקדש את חוסר העקביות שלו, מתאכזר אל חבריו, משחק בגורלות כמו מפעיל בובות עץ. מצד שני, חייו לא היו קלים, והוא חושף בהדרגה – וכמעט בחוסר רגש – את הקשיים שעבר. אמו נפטרה כשהיה צעיר; קרבות מלחמת העולם הראשונה לימדו אותו הרבה על עצמו והטביעו בו טראומה בלתי נמחית; הוא סובל ממחלת לב שיכולה להרוג אותו בכל רגע ומאימפוטנציה חלקית; אביו תלה את עצמו בעקבות המשבר הכלכלי של 1929. אולי כדי לגונן על עצמו הוא עוטה מסכות, הולל, קדוש, ציניקן – "את כל המסכות האלה לבשתי לא כדי להסתיר את פני, אלא כדי להסתיר את לבי ממחשבתי, ואת מחשבתי מלבי […] כאשר מסכה אחת שוב לא מילאה את יעודה להסוות, היה הכרח שאחרת תתפוס את מקומה מיד". אפשר לנסות להבין אותו, קשה מאוד לאהוב אותו. כשמתברר בסופו של דבר כיצד תכנן להתאבד (*פרטים למטה למי שאינו חושש מקלקלנים), מעט הסימפטיה כלפיו מתפוגגת.

הפרקים מחייו של טוד – מיחסיו עם חבריו ועם משפחתו, מעבודתו, מהרהוריו – מתנקזים בסופו של דבר לשאלת משמעות החיים, או ליתר דיוק לחוסר המשמעות שלהם, ושל כל דבר אחר בעצם. הוא מזלזל בכל מה שמניע את בני האדם. עבודתו כעורך-דין מספקת לו נקודת תצפית צינית על החוק. הוא מתרועע עם שני זקנים, שלכל אחד מהם גישה שונה לזיקנה, ומסיק שאין לאף אחת מן הגישות משמעות. מכאן ועד למסקנה שגם למוות ולהתאבדות אין כל משמעות, הדרך אינה ארוכה, ובגללה הוא עדיין כאן.

"האופרה הצפה המקורית שאין דומה לה" היא ספינת שעשועים, שעל סיפונה טוד עתיד, על פי תכנונו, לסיים את יום מותו. האופרה הצפה היא בעיניו גם משל לחיים. אילו היה הקהל יושב על החוף ולא על הספינה עצמה, בעוד זו משייטת הלוך ושוב, היה כל אחד מן הצופים רואה רק קטעים מן המתרחש, משלים בדמיונו ומתפיסותיו את החסר, והרי "כך מתנהל לו חלק ניכר מהחיים".

הכתיבה של ג'ון בארת' מקורית, מושכת לקריאה, אפילו משעשעת, כמה מן הפרקים מצוינים. אבל הסיפור עצמו בלתי מגובש והמסר שטחי מאוד. זהו ספר הביכורים של בארת' (לא קראתי אחרים), שנכתב בהיותו בן עשרים ושש, ונוצר אצלי רושם שהוא ביקש להדהים. התוצאה רוב הזמן מאולצת.

The Floating Opera – John Barth

הקיבוץ המאוחד

1986 (1956)

תרגום מאנגלית: יהודית דורף

*טוד תכנן לפוצץ את "האופרה הצפה" על שחקניה וצופיה

מכות קשות ניחתו על מיכאל במהלך חייו הארוכים. אחותו מתה בדמי ימיה מלוקמיה, בנו נהרג מפליטת כדור מרובהו של חברו הטוב, בתו נהרגה בתאונת מטוס יחד עם חתנו, שהיה גם חברו הקרוב ביותר, ואשתו, אהבת חייו, חלתה בסרטן ונפטרה. נותר לו רק נכדו יגאל, הכותב את סיפורו של סבו, ונחמה הוא מוצא בערוב ימיו ביעל, אשתו של יגאל, ובשני ילדיהם, ניניו.

מותם של ששה מליונים בשואה לא פגע באמונתו של מיכאל באלוהים. מכיוון שהמספר העצום הזה היה כל-כך בלתי נתפס, שכנע את עצמו שיש איזו תכנית קוסמית נסתרת מאחורי המוות הנורא. מותה של אחותו, לעומת זאת, גרם לו למשבר אמונה. אלוהים חדל להתקיים, ומיכאל לא חדל לתהות על משמעות החיים. חברו טען כי יש רק שתי אפשרויות: "האדם זקוק למשהו להיתלות בו בחייו. או שהוא תולה את כל חייו באלוהים, או שהוא תולה את עצמו על ענף של עץ". מיכאל סבר שקיימת אפשרות שלישית, חיים עם סַכֵּי עיניים, כמו אלה המכסים את צדי עיניו של הסוס, ומאלצים אותו ללכת ישר מבלי להביט לצדדים. החיים, לתפיסתו, הם כרכיבה בערפל. משמעותם תתברר רק בסופם, או שלא תתברר כלל.

עם כל מכה שנוחתת עליו, מיכאל חוזר ותוהה על קיומו של אלוהים ועל הסיבה להמשיך לחיות. את התלבטויותיו הוא מעלה על הכתב, לעיניו בלבד. הוא חולק אותן לעתים עם פגסוס, סוס עץ שמקורו בסחרחרה בפראטר בוינה, ושניתן במתנה על ידי בעליו המקורי לחברו של מיכאל, לאחר שזה הציל אותו כשניסה להתאבד. בעולמו הספרותי של אביגדור דגן, שבו שכווי מלמד בינה ב"בינת השכווי", וכובע מזכיר נשכחות ב"כובע הצילינדר הישן", גם סוס עץ הוא בן-שיח, קשוב ומהנהן.

כמו רבים מן האנשים, המאכלסים את ספריו של דגן, גם מיכאל שואל "למה". למה להמשיך לחיות למרות הכל. מיכאל סבור שמצא את התשובה: "מה הדבר שקשר אותי לחיים, על אף הערפל הכבד, אי הידיעה, וכל מאמצי הנואשים לחדור מבעד לאפלה? […] אהבה שאין לה סוף, אהבה ששום כוח בעולם לא יוכל לה". ליגאל נכדו יש הסבר נוסף: למרות הספקות והמהלומות, "עלה בידי סבא מיכאל פעם אחרי פעם לומר 'הן' לחיים. היה זה בעיקר הודות לכך, ואולי רק בשל כך, שעיניו תמיד היו פקוחות וצמאות ליופי".

"פגסוס", כמו מרבית יצירתו של אביגדור דגן, הוא שילוב של יצירה ספרותית מענגת עם הגות מעוררת מחשבה. תיאוריו פשוטים וחומלים, דמויותיו נכנסות אל הלב, והאהבה שהוא חש כלפי דמויותיו מדבקת. מומלץ, כמובן.   

Pegasus – Avigdor Dagan

ספרית פועלים

1992

תרגום מאנגלית: רינה מרקס

אשר הלפר הוא סופר סת"ם, תושב מאה שערים, בשנות החמישים לחייו. בזכות הכשרון שניחן בו הוא מבוסס כלכלית, גר בדירה מרווחת יחסית, רכש דירות לשני ילדיו, ובזכות אורח חיים צנוע עוד נותר ברשותו חסכון ניכר. כלפי חוץ הוא פחות או יותר כמו כולם סביבו, אם כי הוא אינו מקפיד על קוד הלבוש המקובל, אבל חייו האמיתיים מתנהלים בחדר העבודה בביתו. כאן, בארון סגור, הוא מחביא את הספרים החילוניים שהוא אוהב לקרוא, וכאן הוא מסתגר עם מחשבותיו ומעלה על הכתב את הרהוריו.

יהושע בר-יוסף, שבחר בגלוי להתנתק מן החברה האורתודוכסית, מתאר מפיו של אשר את חייו של אדם שנותר בין העולמות. תחושה מקדימה של משבר אמונה פקדה אותו ביום נישואיו לרייזל, והוא נאבק בעצמו כדי לא לברוח. מספר שנים אחרי נישואיו החל להתנער מכמה מכבלי החינוך שהונחל לו, הקפיד פחות על קיום מצוות, אילץ את אשתו להסתפק בשני ילדים, ובעיקר שקע בקריאת ספרי חול. רייזל, אשה אדוקה ללא הרהורי כפירה, בחרה להשלים עם הליכותיו החדשות בשל קדושת המשפחה, ובלבד שיצניע את החריגוּת שלו וישמור על השבת בבית. ימיו של אשר נחלקים לשניים: מן הבוקר עד הצהרים הוא עוסק בעבודתו, כותב מזוזות ופרשיות לתפילין, ומן הצהרים עד הערב יוצא לשחק שחמט או פונה אל ספריו. בשבתות הוא שייך לאשתו ולמשפחתו.

חייו של אשר, למרות הכפילות והעמדת הפנים המתמדת, נינוחים למדי. הוא אוהב את התרבות החילונית שבספרים, ואוהב גם כמה מן הסממנים של חיי הקהילה. "אין דבר חביב עלי מניגון של דבקות המושר לאט לאט ובקצב הנכון. אותה שעה אני מרחף כל כולי בעולמות העליונים". החיבה הזו לניגונים בחברותא אינה מונעת ממנו להתבונן במבט מתנשא על סביבותיו. אל החרדים הוא מתייחס כאל "ילדים המשחקים באלוהים". אשתו נראית לו נחותה ממנו – כשיש ביניהם חילוקי דעות, הוא שוטח בפניה את טיעוני שני הצדדים, ומבקש ממנה לבחור: "בדרך זו הגיעה תמיד להכרה שאני צודק". הוא מזלזל באביו המלמד הכנוע, ומבקר קשות את אמו המנוכרת בעיניו. גם את בנו שלו אינו מעריך ביותר: כשהוא מתלבט עם עצמו אם היה עליו לפקוח את עיניו של הבן ולהוביל אותו אל דרכו, הוא מגיע למסקנה שהבן אינו חכם במיוחד ועדיף לו להצמד לבינוניות המוכרת.

למה לא לבחור בין האפשרויות? למה להעדיף חיים של הסתתרות? אשר, כך נראה, מעדיף לדבוק במוכר, אולי חושש מן התוצאה של הבחירה בשונה. הוא יודע כי "אילו הייתי בורח הייתי מאבד את הקרקע מתחת לרגלי". כששניים מגיסיו מסתלקים מן הבית ועוברים לחיות חיים חילוניים בתל-אביב, הוא מודע לכך שלמרות שהוא חש קנאה הוא לא היה מסוגל לנהוג כמותם. כדי לעבור מהפך כזה יש למצוא אמונה חליפית, ואילו הוא מעולם לא יצא לחפש אמונה חדשה.

ההשלמה שאליה הגיע מתערערת לחלוטין כשאשר מגלה שהוא נמשך אל נערים צעירים. הרעיון של משכב זכר מעורר בו סלידה ובחילה, פרי חינוך שרואה בכך את הרע המוחלט, חטא שעונשו מוות. אבל הוא אינו יכול להמנע מן התשוקה המתעוררת בו, ולו רק למבט, לליטוף, לנשיקה. הסופר מותיר את גיבורו מתייסר ביסורים של בושה וחרטה ופחד, משתוקק ליכולת לחזור אל האמונה ולהגאל מתשוקתו, אך נתון לשליטתו של ההגיון שרכש בהשפעתם של הספרים, מורעל ללא תקנה.

יהושע בר-יוסף מציג דמות מורכבת ומעניינת של אשר המספר, ומיטיב לתאר גם את הדמויות שסביבו ואת הווי החברה שבה הוא חי. "אהבת נפש" הוא ספר קצר ומהודק, כמעט נטול עלילה, אך המתרחש בנפשו של המספר דרמטי דיו ומעורר מחשבה.

חזרתי אל ספרו של בר-יוסף בעקבות צאתו לאור של ספרו החדש והמהנה של צעיר בניו, יצחק בר-יוסף, "הי, אתם שם למעלה". הבן מתאר בספר זה דמויות ממשפחתו שבבתי אונגרין, וגם את דמותו של אביו, שאודותיו הרחיב ב"מזכרת אהבה" המצוין. למרות שיש להפריד בין היוצר ליצירתו, היה מעניין לקרוא את "אהבת נפש" על רקע ההיכרות עם הסופר באמצעות ספריו של בנו. ואם בבני בר-יוסף הספרותיים עסקינן, אמליץ בהזדמנות זו גם על ספרו של האח הבכור, יוסף בר-יוסף, "הזקן הזה הקירח על האופניים", שגם בו נוכחת המשפחה.

הקיבוץ המאוחד

1979