"תדע כל אות עברייה, אבגדהוזחטיכךלמםנןסעפףצץקרשת, שלא אשאירהּ שמוטה, אאסוף את כולן, גם לליבי, אנקד אותן אם צריך, אחבר אותן למילים חדשות, שובבות, אדיבות, רגישוֹת, מילים שיתחברו לעוד מילים, שייצרו משפטים שלמים חדשים, פסקאות, עמודים, ועוד עמודים, עד שלבסוף ינוחו כולן יחד, מורכבות מחדש, בתוך כתב־יד שיהפוך לספר חדש ושלם. התצורה האהובה עליהן ביותר".

התצורה האהובה על האותיות התגבשה ב"לנסוע באוטו מישראל לשיראז" למחרוזת סיפורים מלבבים, מקוריים, כתובים לכאורה בקלות אך מוקפדים כדבעי, הן כל אחד בנפרד, והן באופן בו נשזרו יחדיו.

לפעמים הסיפורים ניצבים עם שתי הרגליים על האדמה, לפעמים מרחפים בדמיונות, אחד צבוע בעתידנות, אחר בנוסטלגיה. אך בלב כולם ניצב סיפור אנושי כובש. כמה מהם קשורים זה לזה קשר רופף, כמו אלה שנכתבים על ידי תלמיד שביצע תעלול ונענש בהגשת נייר עמדה למורה לילך, וכמו הקצרצרים המשובצים לאורך הספר וכולם מתיחסים להרגל יומי שנטלו על עצמם גיבוריהם, ביניהם "בימי שלישי ירדנה מצחצחת את שיניה ביד שמאל", "בימי ראשון יורם לא מתקלח", וזה שמתוכו לקוח הציטוט בפתיחה, "בימי שישי אני אוספת אותיות".

קצת קשה לכתוב סקירה על הסיפורים, כי כוחם בסגנונם ועדיף פשוט לקרוא אותם. ובכל זאת אזכיר כמה מהם, לטעימה: "שתי אלמנות ורווקה" הוא סיפור משעשע-מחמם-לב המפגיש דיירות מבוגרות בבית משותף בעת הפסקות החשמל התכופות בבנין; "לנסוע באוטו מישראל לשיראז" מספר על הקושי של מהגרת מבוגרת להתנתק ממה שמחבר אותה אל ארץ מוצאה, ועל מסירותו המרגשת של בן לאמו; "סבטה" מפיח תקווה ביכולת להגשים חלומות ילדות אחרי שנים רבות, גם אם החיים הוליכו בינתים לכיוונים אחרים; "מורדי מיד מרדכי" יוצר קשר, שלא יכול היה להווצר בנסיבות אחרות, בין שלושה אנשים במקלט בשעת אזעקות; ניירות העמדה של התלמיד שנענש הם משב רוח מרענן של תמימות צעירה ומוח יוצר; "פרק אחרון" (שאותו אפשר לקרוא באתר עברית) הוא הצצה אל אחורי הקלעים של הכתיבה בשלב העריכה, רגע לפני קו הסיום; ויסלחו לי הסיפורים שלא הזכרתי. כולם ראויים.

לסיפורים קצרים יש לעתים נטיה להתפוגג באותה מהירות בה נקראו. הילה ושיץ ברק מצליחה ליצור עלילות ודמויות שממשיכות להדהד גם אחרי הקריאה.

נהניתי מאוד.

את העטיפה הנאה עיצב יוגב זורע.

התחנה בית הוצאה לאור

2026