דפנה מותשת. אחרי המתנה ארוכה נולד בנה הראשון שי. השגרה החדשה של התעוררויות תכופות בלילות, האכלות וכביסות וטיולים בימים, דאגה מתמדת לרווחתו והיענות לכל צרכיו בכל שעה, שוחקת אותה. היא אוהבת את הילד, אבל היא מתגעגעת לשגרה נטולת אחריות שכזו, ובעיקר יש בה עייפות אינסופית.

"היא חייבת להיות אמא במאה אחוז. לא בשמונים ולא בתשעים אחוז. לא אמא מניחה את הדעת. אמא מצוינת. ואמא מצוינת מטפלת בתינוק שלה כל הזמן ולא בורחת למיני הרפתקאות, גם אם קשה לה, גם אם היא סובלת. הרי אפילו במשפחתון היא לא מפקידה את שי. כזאת היא אמא של מאה אחוז בעיני דפנה. אלא שיותר מדי פעמים, כמו ברגע זה ממש, היא מרגישה כמו אסירת עולם".

בעבר החלה דפנה לכתוב תזה אודות הנשים היהודיות שהתגייסו לצבא הבריטי בתקופת המנדט, אך זנחה אותה. כעת, כשהיא משתוקקת לעיסוק שאינו סובב סביב שי, וכשהיא מתאבלת על מות סבתה מאשה, שהיתה אחת מאותן מתגייסות, היא מהרהרת באפשרות לשוב למחקר. כשמתברר לה ולמשפחתה שמאשה הסתירה סוד גדול, עיקר תשומת הלב שלה מופנה אל הסיפור המשפחתי. אילו רק השכילה לשאול את השאלות הנכונות בעבר. אבל כעת, "כיוון שאין את מי לשאול, אין לה לדפנה אלא להשלים בעצמה את החסר". סיפורה של סבתא מאשה, כפי שדפנה מספרת אותו לעצמה, יחד עם פרטים היסטוריים שהיא מלקטת (כמו מידע אודות 'ועד תל אביב להארחה', "שמטרתו היתה לגייס נשים לאירוח חיילים בריטים כדי להנעים את שהותם בארץ וכך לקרב אותם לתמוך ברעיון הציוני"), משתלב בסיפורה שלה וגם בסיפוריהן של דמויות נשיות אחרות במשפחתה, אמהות ובנות.

מספר פעמים הבעתי את דעתי – השלילית – אודות השיטה הסיפורית, שהפכה לעוסה עד זרא, שבה מישהו (וברוב המקרים מישהי) מגלה סיפור עלום של דמות מן העבר, איזו סבתא או סבתא של סבתא, שני הסיפורים מסופרים במשולב (בדרך כלל פרק עבר ופרק הווה לסירוגין), ובסופו של דבר הסיפור הישן משפיע איכשהו על חיי הדמות מן ההווה. רינה גרינולד מראה שאפשר לספר סיפורים משתלבים שכאלה באופן שלא יצטייר כמלאכותי ומאולץ. הסוד אולי טמון בהיעדרו של מספר יודע כל, ובהפקדת גרסת העבר בידיה של דמות ההווה, שמעצבת אותה באופן שבסופו של דבר יתרום משהו לחייה שלה. גם ההימנעות ממבנה קשיח ששומר על "שוויון" בין שני הסיפורים תורמת לטבעיות של העלילה.

אני גם מתקשה למצוא מקום להזדהות עם יסורי האימהוּת שנדמה שכבשו את השיח הספרותי. כן, קשה, כן, כרוך בויתורים, אבל לא, לא מצוקה תהומית וסבל שיש לשתף עם כל העולם ואשתו ולבקש רחמים (ואני לא כוללת כאן מקרים של דכאון אחר לידה וכדומה, כמובן). גם הספר הזה צועד, חלקית, באותו נתיב, אבל אינו זועק אומללות, נותן מקום לאהבה, מיטלטל עם התחבטויותיה של אם טריה ומבקש איזון. כראוי.

כך שבשורה התחתונה, בשל שילוב שתי הגישות המתונות הללו, ובשל כתיבה טובה ודמויות אמינות, נהניתי מן הספר (בשוליים יכולתי לוותר על הצורך לסמן וי במשבצת הריצוי הפוליטי שבא לידי ביטוי בשתי אמירות, אחת מיותרת ואחת מופרכת, אבל נניח ששתים כאלה נבלעות בתוך המכלול).

זה הספר הרביעי של רינה גרינולד שאני קוראת, ולטעמי הוא הטוב שבהם.

התחנה בית הוצאה לאור

2026