שני חברי ילדות, שהכירו בואדי סאליב בשנות ה-60, נפגשים באופן קבוע מול הים, מעלים זכרונות, ודנים בנושאים העומדים ברומו של עולמם. מדי פעם, כשעולה הצורך, הם מקיימים פגישה מחוץ למנין, בדרך כלל כדי להתייעץ לגבי בעיה שאיתה מתמודד אחד מחבריהם.

חבר אחד, המספר בגוף ראשון, שזכה ללימודים מסודרים, הוא מורה ומאמן כושר, שהחינוך בדמו. השני, המכונה ג'מבו, מצטיין בחוכמת רחוב. כילד וכנער, שנאלץ לסייע לפרנסת משפחתו, הגיע להסדר לפיו היה נוכח בבית הספר יום אחד בשבוע, ובשאר הימים עבד. המספר, בן דמותו של יצחק טוויטו, שכתב את הספר, סבור שיש לאמץ את השילוב של חוכמת בית הספר וחוכמת הרחוב כדי להצמיח דור שייצא מן המוסד מוכן לחיים: "אני רוצה שילמדו הכול על החיים, אבל החיים באמת, וכן, גם פסיכולוגיית רחוב. תראה, מה בדיוק תרם בית הספר לאופי או לאישיות שלך? מה הוא תרם למה שיש לך בראש? ואם לא מבית הספר, אז מאיפה זה? אני לא צריך להגיד לך מאיפה, אתה יודע את זה מצוין ולא מהיום. אני מציע רק ליישם".

הספר מתבונן אחורה על זמנים שחלפו, שרק מי שהיו שם יכולים להבין הנוסטלגיה שהם מעוררים. "משהו שהצעירים לא יוכלו להבין, ואני גם לא מצפה שיבינו. כמו לתאר את צבעי הקשת לאדם שנולד עיוור". הוא מתבונן גם על ההווה ועל העתיד, ושזור בתובנותיו של הכותב, בעיקר בנושאי חינוך ואופי, נושאים הבוערים בעצמותיו של המספר. 'אתה רואה המורה? היום הגעת לעבודה', לחשתי לדמותי המשתקפת. 'שלא תזוח דעתך', היא ענתה, 'העבודה הזו לא נגמרת אף-פעם'.

רובו של הספר – זכרונות חיפאיים ופתרון בעיותיהם של החברים – מתנהל כדיאלוג מתמשך בין ג'מבו למספר. כשג'מבו מקבל עבודת אבטחה במקסיקו, ונוסע למשך שנתיים, מתפנה המספר לתאר את זכרונותיו ממושב צרופה, שם התגורר לפני המעבר לחיפה. הנספח לספר פותר את חידת תיאורו של יצחק טוויטו את עצמו כבן יחיד עם שבעה אחים. סיפור מרגש ויוצא דופן.

"לאסוף מתנות מהרצפה" נעים מאוד לקריאה, שנחווית כמו ישיבה על כוס קפה עם מספר בסגנון מספרי הסיפורים, סבלני, בעל זכרון לפרטים, ובעל חוש לדרמה ולפואנטה. הכותב משלב הומור עם כובד ראש, הנוסטלגיה והחברות מחממות לב, וחיפה של פעם, על אורח חייה ודמויותיה, מתעוררת לתחיה. נהניתי.

הוצאה עצמית

2021