וייטצ'פל הוא עבד מזדקן במטע בוירג'יניה, בשנים הראשונות של המאה התשע-עשרה. וייטצ'פל, הקרוי בשמו של אדונו, מר וייטצ'פל, האריך ימים ושנים, והצליח לעבור את שנות העבדות ללא פגיעה פיזית משום שדבק בצייתנות. "דעתי שלי היתה שעבד יכול לחיות חיים טובים וארוכים אם יעבוד קשה ויציג לאדוניו את הצד המכובד ביותר שבו, כדי להפיק גם מאדוניו את המנהג הזה, את הנימוס והנועם הזה, את ההגינות ואפילו את הנדיבות, לכשיוסיפו היחסים האלה חום ולבביות". הועילה לו גם העובדה שאדוניו נמנה עם בעלי העבדים שלא דגלו בהתעללות וביד קשה, יחסית.

צ'פל, בנו של וייטצ'פל, שונה ממנו. לידיה, בתו של אדוניו, התחבבה עליו, והוא עליה, והיא לימדה אותו קרוא וכתוב, עד שהשניים נתפסו. על לידיה נאסר לדבר אתו, וצ'פל הוכה. "כן אדוני. סליחה. תודה שחסת עלי. אני מבטיח לא לקרוא ולכתוב עוד לעולם. תודה. אני כפוי טובה; עלוב נפש שראוי לו להיות עבד", כך אמר בקול בהכנעה, או בתוך לבו במרירות, אבל ה"נזק" כבר נעשה. מר וייטצ'פל, כמו בעלי עבדים אחרים, טען שהקריאה לא נועדה לעבדים, שהיא תבלבל אותם, תכניס להם רעיונות זרים לראש, תאמלל אותם. והוא צדק, גם אם מניעיו היו אנוכיים וגזעניים. פרדריק דגלאס כתב על כך ב"עבד אמריקני", כשתיאר את תחושתו כשגבירתו לימדה אותו לקרוא: "מרגע זה הבנתי את הדרך מעבדות לחירות". גם ריצ'רד רייט התייחס לנושא ב"בן כושים", כשסיפר על הצלחתו להשיג ספרים: "קריאתי האקראית בספרות יפה ובביקורת הספרות היא שהעלתה לפני רמזים עמומים של אפשרויות החיים".

צ'פל בורח. סיכוייו להגיע לצפון הנכסף קלושים, וכשייתפס צפוי לו עונש חמור. אביו מחליט להציל אותו וגם ללמד אותו לקח שיועיל לו בהמשך. "לדעתי שלי לא נדרש לו לבני אלא שיעור פשוט בצייתנות. ראוי היה לו לדעת את מעמדו ומקומו במוקדם ולא במאוחר מדי". הוא מספר למר וייטצ'פל לאיזה כיוון פנה הבן ופונה אל רחמיו. מר וייטצ'פל שולח את הרודפים, ופונה לענייניו. גורלו של צ'פל נתון בידיו של המשגיח סנדרס, וזה מורה להלקות את הצעיר בשוט מאתים מלקות, מול עיני העבדים האחרים ובהם וייטצ'פל. צ'פל אינו שורד. אביו נותר לחיות עם מצפונו המיוסר, עם מרירותו, עם מראהו המיוסר של בנו.

פרד ד'אגיאר מתאר את החיים במטע מזוית הראיה של וייטצ'פל, ומזו של אשתו הצעירה, אמו של צ'פל, שידעה שבנה קורא, ולא מנעה ממנו את האושר למרות הסיכון. הוא מתייחס גם אל בעלי העבדים, ומתאר את המתח שבין מר וייטצ'פל, הליברלי יחסית, לאחרים. מר וייטצ'פל סבור שאין סיבה להתעלל בעבדים או לצמצם את מזונותיהם, בעיקר משום שעבדים שבעים ומרוצים יעבדו טוב יותר. אביו של סנדרס, שהיה גם הוא משגיח התמרמר משום שמר וייטצ'פל "ציווה עלי לנהוג באיפוק. אמר שלא ארים רגל או אגרוף על עבד עוד, רק שוט או מקל. בפעם הבאה הוא עוד יתן להם פרס". אבל אותו איש אומר לוייטצ'פל ללא חרטה שעונשו של בנו היה מוצדק, למרות הביצוע הכושל, ומטיל את האחריות על האב ועל הבן כאחד. והוא זה שמכה את צ'פל בחגורה כשהוא תופס אותו קורא עם בתו. ומעל לכל, למרות מורך הלב שחבריו מייחסים לו, הוא סבור, כמו כולם, שעבדים הם בחזקת יצורי אנוש נחותים, מיועדים לעבדות מטבע בריאתם.

ד'אגיאר משלב בספר גם מאמרי מערכת של עתון בן התקופה, ובהם דיונים שהדעת אינה סובלת: האם יש פגם בהפרדת שפחה מבנה? לא, אין לה רגשות של בני אדם, ומותר לבעליהם לנהוג בהשקעתו כרצונו. האם יש סתירה בין הנצרות לעבדות? לא. העבדים צריכים לאמץ את הנצרות, אך היא אינה מצילה את נשמתם. האם מאתים מלקות הן עונש הוגן על בריחה? לגמרי. הבורח למעשה גנב את עצמו ואת עבודתו מבעליו, ויש להרתיע אחרים.

בוירג'יניה, בשנת 1809, נכתב במאמר מערכת: "כל כסיל יכול להכות עבד טיפש. אבל גבר בלבד יכול לעשות זאת ולשמור את הדרת כבודו. גבר בלבד". בגרמניה, בשנת 1943, אמר הימלר:"רובכם יודעים מה זה אומר כש-100 גופות שוכבות יחד, כאשר 500 שוכבות שם, או אם 1,000 שוכבות שם. לעבור את זה, ובאותו הזמן, מלבד חריגים שנגרמו על ידי חולשות אנושיות, נשארנו הגונים, זה הקשה עלינו. זהו פרק התהילה בהיסטוריה שלנו שמעולם לא נכתב, ושלעולם לא ייכתב". דבר לא השתנה.

"זכרון ארוך" הוא ספר מצמרר, כתוב מצוין, וראוי מאוד לתשומת לב.

The Longest Memory – Fred D’Aguiar

עם עובד

1997 (1994)

תרגום מאנגלית: אמציה פורת