"משקפיים ועוד שניים", כשמו, הוא מקבץ של שלושה סיפורים פרי עטו של הנרי ג'יימס. "משקפיים" ראה אור ב-1896, ושני האחרים – "גון הזמן" ו"כנפיים שבורות" – ב-1900.

"משקפיים" הוא סיפורה העגום של פלורה סונט, אשה צעירה יפיפיה, שכל עצמיותה וזהותה מרוכזות במראה הנאה של פניה. פלורה יתומה מאב ומאם, ולכשתכלה את ירושתה תהיה תלויה לחלוטין בגבר שתנשא לו. מגיל צעיר נגזר עליה להרכיב משקפיים בשל קוצר ראיה חמור, אבל הפחד להשחית את חזותה גובר על שיקולים של בריאות ושל נוחות. אם תרכיב משקפיים, מי ירצה להסתכל עליה? אם לא תרכיב אותם, היא מסתכנת באובדן כושר הראיה. מה תהיה הבחירה שלה? משה רון, שתרגם את הסיפורים, מצביע באחרית דבר על ההחפצה של פלורה כנושא מרכזי בסיפור: האשה לכודה באידיאל הנשי של תקופתה, ומפנימה אותו עד שהוא הופך לתמצית אישיותה, והיא מוכנה לשלם מחיר מופרז לאין שיעור כדי להגשימו.

"גון הזמן" הוא סיפור יוצא דופן. ג'יימס מעמיד בו קונפליקט בין שתי נשים, שקשרו את חייהן בחיי גבר אחד. אחת מהן קיימה אתו יחסי קירבה, השניה ביקשה להצמד לדרך המוסכמת של נישואין תחילה. שנים רבות אחרי מותו, דרכיהן של השתיים מצטלבות שוב בצירוף מקרים מפתיע: אחת מהן מבקשת להציג בביתה תמונה של גבר, שתסמל כביכול, את בעלה שאינו עוד בחיים ואולי מעולם לא היה. השניה היא הציירת שאליה מועברת ההזמנה. התמונה לא תביא להן מזור, אך לאשה אחת יוענק ה"נצחון". משקפיים משחקים תפקיד גם בסיפור הזה: הם מסמלים את הויתור של הציירת על הרצון להרשים באמצעות החזות החיצונית, והם מציבים במוזרותם מרחק בינה ובין המספר. אחד הנושאים המעניינים בסיפור, בדומה ל"יומנו של בן חמישים", הוא אופיו של הזכרון ואופן הטיפול בו.

שני הסיפורים מסופרים מפיו של צייר, ועובדה זו ניכרת מאוד בתיאורים המדויקים והציוריים של כל שרואות עיניו. הנה, לדוגמא, ההופעה הראשונה של פלוה ב"משקפיים", בעוד המספר מטייל עם גברת מלדרם, שהמשקפיים המכערים אותה מפחידים את פלורה כמבשרים על הצפוי לה: "במהלך טיול אחד בחברתה ביום שלאחר בואי נמצאתי לופת את זרועה דרך קרבה פתאומית שאינה במקומה. היכה בי יופיין של פנים שנעו לעברנו, והתרגשותי גברה כאשר, למראה בת לווייתי, התרחבו הפנים כחלון הנפתח לרווחה. חיוך רפרף מתוכן, בוהק כווילון צונח מאדן — וילון שנופפה באור השמש גברת צעירה מלווה בשני גברים צעירים, גברת צעירה נהדרת". למרות שהדמויות הראשיות נשיות, הגוף הראשון של המספר שם דגש על המבט הגברי. באותה אחרית דבר משה רון מרחיב גם בנושא זה.

גם ב"כנפיים שבורות" מופיע צייר, הפעם לא כמספר אלא כאחת משתי הדמויות. הדמות השניה אף היא אמנית, סופרת בעלת שם. דרכיהם של השניים נפרדו בעבר בשל אי הבנה הדדית. כשהם נפגשים שוב, לגמרי במקרה, מתברר להם ששגו לגמרי בהערכתם זה את הצלחתו של זה. הסופרת כותבת לפרנסתה טורים שהיא אינה גאה בהם, הצייר מתכנן תלבושות למחזות שוליים. לא הצורך להתפשר ולהקטין את עצמם הוא הקשה, אלא העמדת הפנים הממושכת וההסתרה. הגילוי ההדדי מביא להם הקלה, אפילו נחמה.

הנרי ג'יימס הוא סופר מדויק מאוד, ולכל מילה בסיפוריו יש עומק ומשמעות במרקם העלילתי. הוא מצטיין בהעברת מסרים חברתיים באמצעות דמויות מובחנות ומאובחנות מבלי להניח למסר להשתלט על הסיפור. כמו בספריו האחרים, ביניהם "דפי אספרן" ו"מה ידעה מייזי", הוא בונה משפטים מורכבים, בלתי שגרתיים, המהווים אתגר למתרגם ולקורא. משה רון תרגם היטב והוסיף אחרית דבר מפורטת ומאירת עיניים.

מומלץ בהחלט.

3 Stories – Henry James

Glasses (1896)

The Tone of Time (1900)

Broken Wings (1900)

אפרסמון

2021 (1896, 1900)

תרגום מאנגלית: משה רון