"זקני בית הספר בוילבי" היה אחד מספרי הנוער האהובים עלי ביותר בזמנו. שבתי וקראתי בו גם בגילים מאוחרים יותר, ובכל אחת מן הפעמים שבתי ונהניתי ממנו. כעת, אחרי הפסקה ארוכה יחסית חזרתי אליו לבדוק אם ליחו עדיין לא נס (הוא לא), ואולי גם לפענח את סוד קסמו.
עלילת הספר מתרחשת בפנימיה באנגליה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה. את המוסד מנהל, כמובן, צוות המורים, אך הניהול הפנימי של חיי התלמידים מופקד בידי התלמידים הבוגרים, המכונים כאן "זקנים" (בחירת המתרגם למונח המקורי "קֶפּטנים"). בראש הזקנים כולם עומד זקן בית הספר, הנבחר על ידי המנהל. הספר נפתח עם פרישתו של הזקן האהוד על כולם, ספורטאי מצטיין ותלמיד מצטיין, בחור כריזמטי שאת סמכותו קיבלו התלמידים ברצון. ביומו האחרון בבית הספר הוא מוביל את נבחרת הריצה לנצחונות, ופורש עטור תהילה. את תפקידו מוסר המנהל לידיו של רידֶאל, צעיר צנוע, נחבא אל הכלים, תלמיד טוב שאינו מתעניין בספורט – חולשה גדולה בעיני האחרים – ושאינו בנוי, כך נראה, להטיל מרות.
בית הספר, שהוא לכאורה מוסד הומוגני, מורכב משלוש מחלקות עוינות זו לזו, הנתונות בתחרות מתמדת בכל תחום. בית הספר הוא גם תמונה נאמנה של החברה המעמדית באנגליה, כשהמעמד כאן נקבע על פי גיל. לכל תלמיד מבוגר צמוד פאג, תלמיד צעיר שתפקידו לשרת אותו בכל. התלמידים המבוגרים מנצלים את שררתם, איש על פי אופיו, ומנהלים את פרלמנט בית הספר תוך דחיקת רגלי הצעירים, ולאלה האחרונים לא נותר אלא לתמרן ולתחמן כדי להפיק את המיטב ממעמדם.
שכבת הבוגרים, רובה ככולה, מייחלת לכשלונו של רידאל, כדי שיוכלו להכתיר במקומו את בלומפילד, הספורטאי המצטיין. המתחים הפנימיים בקרב התלמידים מגיעים לשיאם כשאלמוני מחבל בסירה המשתתפת במירוץ שאמור לקבוע את עליונותה של אחת המחלקות. כצפוי, דווקא רידאל הבלתי פופולרי יצליח בכוח אישיותו הנעימה והמוסרית להרגיע את הניצים, ולהגשים את חזונו של הזקן הקודם שייחל לאחדות.
התיאור שלמעלה נשמע יבש, אבל הספר מתפקע מחיוּת ומחינניות. הדמויות מלאות, אמינות ומתחבבות, על מעלותיהן ועל פגמיהן. התיאורים של חיי התלמידים ושל מעלליהם מכניסים את הקורא אל חדרי חדריהם ואל נפשותיהם. כובד ראש של אחריות ושל בגרות משמש בעלילה לצד מהומת הצעירים שבחבורה. ותחת כל הבעבוע הגועש של חברת בנים סגורה נידונות שאלות רלוונטיות לכל גיל, שאלות של מוסר ושל מנהיגות, של חברות ושל אחריות. למרות שיש בספר קטעים רגשיים כואבים, יש בו שפע של חדווה ושל שעשוע, והקריאה בו לא איבדה שמץ מקסמה.
מלבד הכתיבה הטובה אני חושבת שכוחו המשתמר של הספר נובע מן העובדה שכמו ב"מחניים" מאת פרנץ מולנר – אף הוא ספר נוער מצוין שעומד במבחן השנים – גם כאן ניכר כי הסופר, שייסד את סוגת ספרי בית הספר, מבין את הילדים שעליהם הוא כותב. נקודת המבט שלו היא זו של המבוגר הצופה, אבל השיפוט שלו נובע מתוך תפיסה משולבת הרואה כל פרט גם, ואולי בעיקר, מתוך נפשו של הילד. לכן הספר, שיכול היה לגלוש בקלות לדידקטיות, חומק ממנה, ועדיין מצליח להמחיש ברורות את אמונתו של הסופר בדרך הישר.
שפת התרגום של א. אחירב (אריה ליב סמיאטיצקי) גבוהה ומיושנת, ואהובה עלי מאוד. כמה מן המונחים ששילב בספר – אולי את חלקם המציא – מוסברים בסיומו, אם כי אין בכך באמת צורך. בשעתו הנחתי כמובן מאליו, אם טרחתי בכלל לחשוב על כך, שהתרגום נאמן למקור. אבל הפעם ערכתי השוואה וגיליתי, שכמו מתרגמים רבים בשעתו הוא נטל לעצמו את החירות לעבד מעט את הטקסט. יתרה מזו, ארבעה פרקים מתוך שלושים ושישה המקוריים שונו. חלקם אוחדו עם פרקים אחרים וקוצרו, אחד הושמט כליל. הטקסט המקורי מצוי ברשת למבקשים להשלים את החסר. אני, למרות הסקרנות, אוהבת את הספר בנוסח שבו הכרתי אותו לראשונה, ומסתפקת בו. תרגום מאוחר יותר מאת אוריאל אופק ראה אור קרוב לשלושה עשורים אחרי תרגומו של אחירב, תחת השם "אלופי וילובי".
הנה, להשוואה ולהדגמת יופיה של העברית, למרות חירות המתרגם, הפיסקה הפותחת בשתי השפות.
Something unusual is happening at Willoughby. The Union Jack floats proudly over the old ivy-covered tower of the school, the schoolrooms are deserted, there is a band playing somewhere, a double row of carriages is drawn up round the large meadow (familiarly called "The Big"), old Mrs. Gallop, the orange and sherbert woman, is almost beside herself with business flurry, and boys are going hither and thither, some of them in white ducks with favours on their sleeves, and others in their Sunday "tiles," with sisters and cousins and aunts in tow, whose presence adds greatly to the brightness of the scene.
בבית-הספר בוילבאי רבה התכונה שלא כתמול שלשום. על המגדל הישן של בית-הספר, המעולף קיסוס, מתנופף הדגל האנגלי; חדרי המחלקות ריקים מאדם; צלילי תזמורת נישאים מרחוק; לאורך האפר הקטן, המכונה בפי התלמידים בשם "הככר הראשית", פשט טור כפול של מרכבות; הזקנה גוללוף, זו שמוכרת מיני מתיקה, דחופה ורדופה ואינה מוצאה ידיה; החניכים רצים-מתרוצצים איש אל עבר פניו, מהם לבושים חזיות של פלניל וסרטים על השרוולים, מהם לבושים בגדי חג; רבים הולכים ובאים שלובי-זרוע עם אחיותיהם וקרוביהם, והככר הומה מאדם רב, מלאה חיים ותנועה.
נהניתי בפעם המי יודע כמה, ועוד אשוב אליו.
The Willoughby Captains – Talbot Baines Reed
עם עובד
1953 (1887)
תרגום מאנגלית: א. אחירב (סמיטיצקי)
סקירות ספרים 
ספר נפלא שנראה לי שקראתי אותו אולי 10 פעמים, אבל כנראה לא ידוע לך שיש תרגום רהוט ועדכני לספר הזה.
הוא יצא בסדרה הנפלאה של כתרי בשם "אלופי וילובי" כשהמתרגם הוא לא אחר מאשר אוריאל אופק שעשה עבודה מצויינת.
הזה התרגום שלו לפסקה אותה ציטטת:
"משהו בלתי רגיל קורה בבית הספר "וילובי". הדגל הבריטי מתנוסס בגאוה מעל צריח הבניין הישן, המכוסה קיסוס. חדרי הכיתות התרוקנו. צלילי תזמורת נשמעים אי משם. שורה כפולה של כרכרות חונות מסביב למדשאה הגדולה, המכונה בפי הכל "הכר". גברת גלופ הקשישה, המוכרת פירות ומיץ, מתפוצצת כמעט מרוב סחר-מכר. נערים מתרוצצים לכאן ולכאן, מהם במכנסיים לבנים ובסמלים על השרוולים ומהם בכובעי חג. ומאחורי כולם נגרר שובל של אחיות, דודים ודודנים, שנוכחותם מוסיפה נופך ססגוני למראה הכללי".
אני לא יודע אם חלוקת הפרקים זהה לחלוקה אצלך, אבל גם כאן יש 32 פרקים ולדבריך יש 36 פרקים.
אוריאל אופק כותב בכריכת הספר "עותקים מעטים בלבד של ספר זה שרדו בספריות ובאוספים פרטיים, ולאחר שהצלחתי להשיג תצלום של הספר במקורו האנגלי ישבתי לתרגמו מחדש, להנאתי ולהנאת הקוראים הרבים צעירים כמבוגרים.
האם יתכן שגם הוצאת כתר השמיטה 4 פרקים?
אהבתיאהבתי
ידוע לי שיש תרגום חדש יותר של אוריאל אופק, הזכרתי אותו בסקירה.
תודה על ציטוט פסקת הפתיחה. אין ספק שהתרגום מדויק יותר, והוא נאה בהחלט. אם הייתי קוראת אותו ראשון הייתי אוהבת אותו. אבל אני כבר "מוחתמת" על התרגום הקודם 🙂 יש משהו יפיפה ב"מעולף קיסוס" לעומת "מכוסה קיסוס". מן הסתם אני פשוט דבקה במוכר לי.
פרק 12 המקורי, לדוגמא, אינו מופיע אצלי. מספר 11 הוא THE SCHOOLHOUSE BOAT AT WORK, שנקרא אצלי "סירתו של המנהל". הפרק המתורגם הבא הוא "טאלסון ופארסון הולכים להקביל פנים", שהוא מספר 13 במקור TELSON AND PARSON GO TO AN EVENING PARTY. מספר 12 חסר BLOOMFIELD IN TRIBULATION. הוא בוודאות לא תורגם ולא שולב בפרקים אחרים. מוזר שגם התרגום החדש אינו מלא.
הנה קישור ישיר לפרק 12, אם תרצה להשוות לתרגום של אופק: https://archive.org/details/TB_Reed_The_Willoughby_Captains/page/n101/mode/2up?view=theater
אהבתיאהבתי
בדקתי את "אלופי וילובי" מול הטקסט המקורי ונראה שלא חסר כלום, פשוט אוחדו 2 פרקים לפרק אחד (לדוגמא, פרקים 34-35 בטקסט המקורי, הם פרק אחד בתרגום העברי משום מה) ואולי זה כך גם בתרגום הישן?
בכל מקרה, אחד מספרי הנוער הטובים יותר שנכתבו אי פעם והוא מהנה אותי גם היום למרות שאני כבר ממש לא ילד…
אהבתיאהבתי
כן, אני רואה ששני אלה אוחדו גם אצלי. 30-31 אוחדו וקוצרו. 12 חסר לגמרי.
אהבתיאהבתי
תודה על ההערות, שיניתי מעט את הניסוח בהתאם.
ואנחנו, כמובן, מסכימים על איכותו המיוחדת של הספר 🙂
אהבתיאהבתי
הוצאת לי את המילים מהפה,..
ספר נפלא . אחד הטובים ביותר שנכתבו לנוער. אני עדיין זוכר את היום שבו קיבלתי והתחלתי לקרוא את הספר. פשוט לא יכולתי להניח אותו מידי.
מאז אני חוזר קורא בו גם בגילי המתקדם ותמיד אני נהנה מחדש.
אהבתיאהבתי
גם אני חוזרת אליו, והוא תמיד מהנה 🙂
אהבתיאהבתי
לכבוד אתי שלום, האם ניתן למצוא ספר מקוון או חדש? כיף תמיד לקרוא את ביקורותיך. תודה רבה, מורן.
אהבתיאהבתי
תודה רבה, מורן!
לא מצאתי עותק מקוון בעברית, וקשה לי להאמין שאפשר למצוא עותק מודפס חדש. בחנויות ספרים יד שניה הוא נמצא, לדוגמא בחנות הזו: tinyurl.com/2p8m4fwn
אהבתיאהבתי
תודה רבה על תשובתך אתי, שאלה נוספת: יש לך מושג כמה ספרים קראת מאז התחלת לכתוב את הבלוג? נראה שאת מועמדת להיכנס לשיאי גינס 🙂
אני נהנית מאוד לקרוא את ביקורותיך ונעזרת בהמלצותייך לרכישת ספרי קריאה. תודה רבה ושבוע טוב.
אהבתיLiked by 1 person
ספר דגול. ויופי של סקירה.
אני חושב שהקטע שהכי נחרט בזכרוני הוא הרגע בו יריב (ספורטיבי?) נפל על הרצפה, המשחק הופסק, וכולם חיכו עד שהנופל שב ונעמד, ורק אז חזרו לשחק.
זו תרבות!
לימים נזכר בקטע זה עלי מוהר בטור מופתי של "מהנעשה בעירנו" בגלל סיפור שהגיע לתקשורת על אלימות של תלמידים כלפי מורה. המורה סיפרה שכשהיא נפלה, היו תלמידים שצחקו ואף אחד מהם לא ניגש לעזור לה לקום.
כלימה תכסה פנינו.
אהבתיאהבתי
תודה רבה 🙂
אהבתיאהבתי
גם אני מאד אהבתי את התרגום הישן, ולמען האמת התאכזבתי מהתרגום החדש. רק אחרי שקראתי את שניהם, נפל לידי הספר המקורי, וגיליתי שהתרגום של אוריאל אופק אכן הרבה יותר נאמן למקור, הן בפרטים והן ברוח הספר.
לגבי ההשמטות: עברתי כעת על התרגום הישן מול המקור.
מספר פרקים קיבלו שם שונה, אך תוכנם זהה למקור (או לפחות מאד דומה). יוצאים מכלל זה:
פרק 12 (צרותיו של בלומפילד) מופיע במקור וחסר לגמרי בתרגום הישן.
שלשה זוגות פרקים אוחדו בתרגום הישן, ואף קוצרו (קטעים מהמקור הושמטו בתרגום). אלה זוגות הפרקים 30-31, 32-33 ו-34-35. לכן בתרגום הישן ישנם סה"כ 32 פרקים, לעומת 36 במקור.
אין לי הוכחה חותכת, אבל יש סיבה לחשוב שהתרגום הישן תורגם לא ישירות מהמקור האנגלי, אלא מתרגום לרוסית. מעבר למבנה המשפטים המפותל שאינו מאפיין עברית, ויותר מאפיין תרגומים מרוסית או גרמנית, ישנו רמז אחד ממוקד: שמו של אחד הגיבורים.
אחד מה"זקנים" מבית פארוט, בתרגום הישן, נקרא "האם". במקור הוא נקרא game. כיצד הפכה ה-ג' ל-ה' בתחילת השם?
מוכרים לי שמות אחרים, שברוסית מתחילים בג' ובשפות אחרות ב-ה' או ב-י'. כך, למשל, שם סבו הרוסי של השחקן פיטר יוסטינוב מופיע בספר זכרונות כ"הרוזן גוסטינוב". אסיר-ציון הלל בוטמן נקרא ברוסיה גילל או גיליה.
השערתי היא שבתרגום הספר "The Willoughby Captains" לרוסית, נשאר השם המקורי Game, אולם המתרגם לעברית, שחשב שהשם שובש בתרגום לרוסית, "תיקן" אותו ל-Ham.
רמז נוסף לתרגום בעקיפין הוא בשיבוש שם המחבר: במקור Talbot Baines Reed ובתרגום הישן מ. טלבוט.
למי שרוצה לקרא את המקור, הוא זמין להורדה חינם כאן במספר פורמטים:
https://www.gutenberg.org/ebooks/21044
אהבתיאהבתי
תודה רבה על ההרחבה המעניינת ועל הקישור 🙂
אהבתיאהבתי