"אהבה יד ראשונה" מתרחש בבנין משותף. הספר נפתח עם הגעתה לבנין של דיירת זמנית, סופרת שמבקשת להתבודד כדי לעמוד בהתחיבות למו"ל לספק ספר חדש, ומסתיים מספר חודשים אחר-כך עם עזיבתה. בין שני ארועים אלה מסופרים בגוף ראשון סיפוריהם של דיירי הבנין, שחייהם משיקים אלה לאלה. האהבה משותפת למרבית סיפורי החיים הנפרדים. לעתים זוהי אהבה שמומשה ושרדה או אבדה: אהבתה הישנה והנשכחת של הסופרת לדייר הפנטהאוז, שמצדו לא שכח דבר; אהבתם של שני רופאים שהפכה לנינוחות זוגית; השתוקקותה של פגועת נפש אל בעלה שנטש לפני עשרות שנים. ולעתים זוהי הכמיהה לאהבה או הויתור עליה: השלמתה של בת שלושים עם הצורך להתפשר כדי לזכות בזוגיות; החלטתה של אשה ללדת ילד מתרומת זרע ולוותר כליל על זוגיות.

מירה מגן מיטיבה, כרגיל, לאפיין דמויות והלכי רוח. שלא כרגיל, הסיפורים הנפרדים אינם מתגבשים ליצירה שלמה, אולי בשל ריבוי הדמויות, ויותר מדי תמיהות נותרות בלתי פתורות. הספר מדשדש לאטו, וכשסוף סוף מתרחש בו דבר מה הוא לוקה באי סבירות, בעיקר בשל דמותה של יולה הסופרת שהיא אחת החוליות החלשות בספר. אנחנו מתבקשים להאמין שהיא אינה זוכרת התרחשות דרמטית בחייה, שהיא נזקקת לטריק בלתי הגיוני כדי להכנס לדירת השכן במקום לדפוק על הדלת, ובכלל המוכנות שלה לדון באהבה הישנה למרות הפוטנציאל ההרסני של דיון כזה אינה מתקבלת על הדעת. כן, אנשים נוהגים מפעם לפעם, אולי לעתים קרובות מדי, באופן בלתי סביר, אבל היצירה אמורה לשכנע שקיים איזה סוג של הגיון פנימי בחוסר ההגיון, וכאן ההיבט הזה נעדר.

עוד היבט שנותר בלתי מוסבר הוא היותה של פגועת הנפש מעין ציר מחבר בין הדמויות. בלי סיבה מתקבלת על הדעת השכנים, כל אחד בדרכו, מוקסמים ממנה, ובאופן מלאכותי כלשהו רואים את עצמם משתקפים בה. לא יכולתי שלא להזכר ב"צייד בודד הוא הלב" המצוין, שבו מוצאות הבריות עוגן באדם שאינו נותן את לבו אליהם, אלא ששם הבדידות הקשה מסבירה את ההיקשרות הזו, את האופן בו אנשים משליכים על הזולת מהרהורי לבם. כאן ההיקסמות אינה ברורה.

לא ברורה לי גם ההתיחסות למלאכת הכתיבה. בסיום הספר מצהירה יולה כי לא תכתוב יותר, "אם רק אעמוד בכך", אבל במהלכו של הספר היא כותבת כי "לו הייתי עשב לא הייתי בודה מחלה סופנית לילד שלי, לא הייתי ממציאה אסון קולוסלי שיאפיל על קץ היצירה שלי, על דעיכת היכולת וגוויעת הסופרת, לא הייתי מנפחת נמלה ועושה ממנה פיל", ומתיחסת בכך לפרטים מתוך עלילת הספר. לא הבנתי את הצורך בערפול הזה של כותבת-לא-כותבת.

ובפינת הקטנוניות: "אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל" הוא של קונילמל, לא של שלמה ושלמַי.

מירה מגן היא כותבת סבלנית, שספריה מתנהלים בדרך כלל לאיטם ובפרטנות. מכיוון שחוויתי בספרים אחרים שלה, כמו "אחותו של הנגר", היקשרות איטית ומאוחרת לדמויות ולסיפור, לא מיהרתי לכתוב סקירה. חיכיתי שהספר יחלחל, שיצופו תובנות שלא ראיתי תוך כדי קריאה. לצערי, זה לא קרה.

אם מוכנים להסתפק בקריאה נפרדת של כל דמות, אפשר להעריך את הספר. כמכלול הוא חלש בעיני.

כנרת זמורה דביר

2022