"היהדות שלא הכרנו" מקבץ יחד טורים שבועיים שכתבה יוכי ברנדס ב-2013. חמישה שערים בספר, ושמותיהם מעידים על תוכנם: "תיקון עולם", "דת ומדינה" "מעמד האשה", "ישראל והעמים" ו"חגים וזמנים".

כמו בספריה האחרים, הסופרת מבקשת לקרוא בכתובים קריאה רעננה, מחדשת, רלוונטית. כל אחד מן הטורים מציע זוית מרתקת להתבוננות בטקסט המקראי וההלכתי, בוחר בפרשנות מקלה ומקרבת, ונובע מאהבת התרבות היהודית ומסלידה מן המבקשים לעקר אותה מן החִיות שבה ומיפי עקרונותיה. אילו הייתי מבקשת לסכם את הספר באמצעות טור אחד בלבד, הייתי בוחרת בזה שעוסק בחנוכה, שבו ברנדס מאפיינת בחדות ובבהירות את המחנות שלהם היא מתנגדת: המתנוונים הם "מי שנחשבים בעיני עצמם ללומדי התורה האמיתיים היחידים, אך בעצם רק מדקלמים את מה שנאמר בעבר, ולא יוצרים שום דבר חדש. מי שנאחזים בקרנות המזבח של הלכות לא רלוונטיות, שחלקן אף מנוגדות למוסר הבסיסי ולשכל הישר, ולא מעזים לשנותן". המתייוונים הם "מי שמתעבים את מדינת ישראל, ומוציאים דיבתנו רעה בעולם. מי שמשוכנעים שערכי היהדות והציונות עומדים בסתירה לערכי המוסר המערבי, ולכן צריך להפטר מהם. מי שמאמינים שמדינה יהודית וציונית לא יכולה להיות הומניסטית ודמוקרטית, ומבקשים לעקור ממנה את יהדותה וציונותה".

להלן דוגמיות מכל אחד מן השערים:

"תיקון עולם" מצביע על הפער הגדול בין תפיסת העולם ההלכתית לזו של הממסד הדתי בימינו. הסופרת טוענת, בין השאר, לטובת הלגיטימיות של המודלים המשפחתיים הבלתי קונבנציונלים, באומרה כי "אם היהדות היתה מקבלת רק את המודל המשפחתי הקונבנציונלי, לא היה לנו משה, שגדל במשפחה של אם מאמצת לא יהודיה, וגם לא דוד, שאביו הקדום נולד מיחסי מין אסורים בין כלה לחמיה".

"דת ומדינה"מערער על הפקדת הדת בידי רשויות ממונות, ועל הנטיה להפריז בחוּמרה. "פלורליזם דתי הוא בעיני תנאי הכרחי להפיכת היהדות לתורת חיים", כותבת ברנדס, ומעלה על נס את הליברליות של הרב עובדיה יוסף, שבין השאר תמך בבחירות הלא לגמרי מקובלות של בנותיו. "כל אחד יכול להחמיר. אין דבר פשוט מזה. אבל להקל יכולים רק רבנים ידענים באמת", היא כותבת עליו.

"מעמד האשה", כך מודה ברנדס, אינו הצד היפה של היהדות: "דווקא משום שהתרבות היהודית חשובה לי, אני לא מוכנה להצטרף למקהלת חסידיה השוטים שמזמזמת בקול אחיד כמה היהדות טובה לנשים. היהדות אינה טובה לנשים!". השינוי נתון בידיהם של פוסקי הלכה שישכילו להתאים עצמם לעולם המשתנה: "בשביל מה יש פוסקי הלכה אם לא בשביל לחדש? הרי לצטט את מה שהיה בעבר כל אחד יכול". באמרת אגב אמיצה היא יוצאת נגד הקלות בה נהרסים חייהם של מחזרים נודניקים, שבעיניה אינם נבדלים מנודניקים אחרים.

"ישראל והעמים" עוסק בין השאר ביחס לזרים, למהגרים ולפליטים, ובאנטישמיות. מעניינת ההתיחסות אל בת פרעה כאל חסידת אומות העולם: המסקנה הנובעת מן הבחירה המקראית לספר אודותיה, במקום לחבר סיפור על הצלה פלאית של משה בידי אלוהים, היא שיש להרבות לספר על מעשי הצלה שנעשו בידי חסידי אומות העולם גם אם מספרם היה נמוך יחסית למספרם של אלה שבחרו באלימות או באדישות.

"חגים וזמנים" כולל טורים המתיחסים כל אחד לחג או למועד. הטור העוסק בפורים, לדוגמא, מספר על גלגולה של ההתחפשות מטקס פגאני לנצרות ומשם ליהדות, ועל התקבלותה כחלק מהחג בלחץ העם ולמרות התנגדות הממסד. פורים מלמד אותנו "שאם התרבות שלנו רוצה משהו, בסוף היא תזכה בו, ושום ממסד דתי מאובן לא יצליח למנוע אותו מאתנו. ואחרי זמן, כשהמנהג יחדור אל תרבותנו, אותו ממסד דתי, שלחם בו בכל הכוח, יצא מגדרו כדי למצוא לו הסברים עמוקים שיקדשו אותו ויהפכו אותו לערך נשגב ומרומם".

ספר מרתק, מעורר מחשבה ומומלץ מאוד.

ציור עטיפה, המציג את יוכי ברנדס כשרלוק הולמס בחצאית, וציור השערים הם פרי מכלולה של רות גוילי.

כנרת זמורה ביתן דביר

2014