כותרת משנה: זכרונותי מהמוות ומהחיים שאחריו

ב-11 בספטמבר 2001 נהרג שי לוינהר במגדלי התאומים. בבית נותרה אשתו ליאת עם בתם התינוקת ספיר, שנולדה שבועות ספורים קודם לכן. "ההתמודדות עם אובדן היא בעיקר בלגן, סערה פנימית והצפה נפשית", כותבת ליאת אחרי כשני עשורים. את הבלגן הזה, ואת ההיחלצות ממנו, היא מתארת בספר.

אשה צעירה, עדיין לא בת שלושים, אם לתינוקת יונקת, נשואה באושר לגבר מגונן, שותף אמיתי לחיים, מוצאת עצמה יום אחד ניצולת אסון. מנין הכוחות להמשיך לחיות, לשאת באחריות הגורפת והבלעדית לילדה? האם הכאב יחלוף עם הזמן? ליאת מובילה את הקורא מאותו יום גורלי, שסתם את הגולל על חייה הראשונים, עד לחייה כיום, נשואה בשנית ואם לשלושה. בפשטות, בכנות שאינה מבקשת לסחוט דמעות או רחמים, היא מספרת על ההתמודדות הרגשית בתוך עצמה ובשילוב עם גידול בתה, על תגובות הסביבה, על הפרטים ה"טכניים" הכרוכים באובדן, ועל הצורך והיכולת להמשיך הלאה.

הספר פרטי ואישי, ואינו מבקש לחנך או לשמש כספר יעוץ והדרכה, אבל אני חושבת שמי שמתמודד עם אובדן ימצא בו אמירות תומכות, מקור להזדהות ולחיזוק, ואולי גם קורטוב של נחמה. "לפעמים, גם ברגעים הכי קשים, אנחנו יותר עטופים מכפי שאנחנו מרגישים, פחות בודדים ממה שאנחנו מאפשרים לעצמנו לזכור", מספרת ליאת בדיעבד, וכדאי לזכור זאת. סביבה תומכת עשויה לעזור, כמו הקבוצה הקטנה של אלמנות צעירות שאליה הצטרפה. אנשים חסרי טאקט, או בעלי כוונות טובות, או כאלה שמחפשים מלים כדי לנחם, עלולים לגרום כאב באמירות דוגמת "לא נורא, יבוא מישהו יותר טוב" -לפעמים צריך פשוט לדבר פחות ולחבק יותר. שמירה על חזות חזקה, שאינה מזילה דמעות, עשויה להיות מגן מפני התמוטטות שממנה יהיה קשה להתרומם, אך עלולה גם למנוע את ההקלה שבהתמודדות עם הכאב. השיתוף שבספר עשוי להקל על הבדידות שבעיסוק בדילמות שהאובדן כופה.

בתוך העצב הגדול, שהזמן אינו מרפא לחלוטין אך מקהה ומרכך, מי שנותר נאלץ לעסוק גם בביורוקרטיה של המוות. בסצנות אבסורדיות נאלצה ליאת לספק הוכחות ששי לא ניצל את האסון כדי לחמוק מן הנישואים, ולהביא לקבורה בארץ בשלוש הזדמנויות, עד שנת 2014 (!), חלקים מגופתו שזוהו באיחור.    

שבע שנים אחרי מותו של שי, גבר שובה לב וצעיר לנצח, אחרי שנים שבהן "הרגשתי שלא מגיע לי להמשיך הלאה בלעדיו והמשכתי לענות את עצמי על עצם הנסיון", הקימה ליאת משפחה חדשה עם איל בי – שיצר את הציור הנאה שעל הכריכה – עם בתה ועם בתו, ועם בנם המשותף. "כדי לחיות באמת, אני צריכה לתת מקום גם לעבר הכואב. דווקא לצד הכאב הזה אני מסוגלת שוב לחייך באמת, להתרגש, לשמוח ולהרגיש מאושרת".

ליאת לוינהר בי מצליחה להמחיש את שעבר עליה בכתיבה ישירה, נוקבת, מינימליסטית אך עמוקת רגש. למרות שכאמור ניכר שאינה מבקשת לסחוט דמעות, הכאב שחוותה מתואר בחיות ובאמינות, ואודה שדמעתי איתה.

מרגש ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2022