אלי עמיר, שהביוגרפיה האישית שלו משתקפת באופנים שונים בספריו, חורז בספר זה מחרוזת של זכרונות, ומוסיף פרטים שעדיין לא סיפר. "הרשימות הקצרות המכונסות בספר הזה מאפשרות לי לצלול לתוך הזמן הפנימי שלי, להשתחרר מעט מהזמן החיצוני שדוהר קדימה ואין לי שליטה בו", הוא מסביר את אחד המניעים לכתיבה.

שערי הספר עוקבים אחר חיי הסופר באופן כרונולוגי. התרפקות על זכרונות ילדות מבגדד, תוך ידיעה מפוכחת שהעיר כפי שהכיר אותה כבר אינה קיימת; תיאור היום הארוך של העליה לארץ והלם המעברה; חוויות מתוקות ומרירות מחברת הנוער בקיבוץ; ארועים משמעותיים כעובד משרד הקליטה וכמנכ"ל עליית הנוער, ביניהם יסוד כפר הנוער בניצנה; היבטים שונים של קליטת עלייה, נושא מרכזי בחייו; פכים פוליטיים ומפגשים עם אישים; ארועי תרבות ושילוב מזרח ומערב; ולסיום, תמונות משפחתיות.

עמיר כותב בחן, בורר בכל קטע את מה שחשוב בעיניו ומתמקד בו. מכיוון שחי חיים אינטנסיבים והוצב בנקודות מפתח, הוא שופע סיפורים על מפגשים מעניינים, על דרכי קבלת החלטות, על האנשים שמאחורי התדמית הציבורית. כשהוא מספר על הישגיו הוא אינו מתייפיף בצניעות שאינה נחוצה, וגם אינו מתייהר, כמי שפעל והשיג ואין לו צורך "למכור" את עצמו. דיעותיו ברורות, ולמעט התיחסות מעט מבזה בעיני לבגין הוא שומר על מכובדות, על הוגנות, ועל יכולת להרצות את טיעוניו ולהקשיב לאלו של הזולת. הוא מתרפק על התרבות שעליה גדל, ומאמץ גם את זו שבה בחר. התיחסותו לשד העדתי מוכרת, והקימה לו מתנגדים: נעשו טעויות, אבל אין שום סיבה וצורך לגרור עלבונות. נראה שבכל תחום הוא בוחר במתינות ובדרך הביניים, ואלה, יחד עם כתיבה תמציתית, יוצרים חווית קריאה נעימה.

נעימה היא גם ההקדשה הבלתי שגרתית. עמיר מקדיש את הספרים לארבעה עורכים שערכו את שבעת ספריו. העורכים, שמלאכתם בדרך-כלל שקופה לציבור הקוראים, זוכים לכבוד לו הם ראויים.

עם עובד

2023