כותרת משנה: סיפורים משכונת אבו באסל

יצחק ליפקין, סוחר בפירות ובירקות, שעסק בין היתר בסחר בבצל שהקנה לו את הכינוי אבו באסל, הקים ב-1890 שתי שכונות ירושלמיות, אוהל שלמה ושערי ירושלים, שהיו מוכרות יותר בכינויו של מייסדן. פנחס אמִתַּי, אנטומולוג בעל שם עולמי, מחנך וסופר, גדל באוהל שלמה, וב"נדר קטן" סיפר את סיפור חייו ואת סיפורה של השכונה.

אמתי הלך לעולמו לפני מספר שבועות. פטירתו עוררה גל של תגובות הערכה ואהבה, שאת חלקן ניתן לקרוא בכתבה שבקישור. מן התגובות הללו, ומחוויות שהחליפו המגיבים ברשתות החברתיות, מצטייר אדם אוהב טבע, מחנך ומדריך בנשמתו, שהותיר חותם באנשים שחלפו בחייו, והתחבב עליהם מכוח אישיותו ומכוח התלהבותו מעיסוקו. כל אלה באים לידי ביטוי גם בספר. מי שאינו טורח לקרוא את הטקסט שעל הכריכה אולי לא יצליח להבחין שמדובר בביוגרפיה, משום שהמספר אינו שם עצמו במרכז, ותשומת לבו נתונה ברובה לשכונה, לטבע, לחברה ולתקופה. בתוך שפע הדמויות המאכלסות את הספר (הרשימה המלאה תופסת חמישה עמודים), גיבורנו נחבא בקרב משפחת דובק, שרק עיון באותה רשימה מגלה כי אין זה שם של ממש, אלא מדובר בכינוי שהודבק למי שעסק במכירת סיגריות. ששת האחים והאחות – הסופר הוא הבכור שביניהם – הם חבורה מאוחדת, היוצאת בטור לחוות את הטבע, או לעולל תעלולים, תמיד שופעת רעיונות ולהוטה ליישם אותם. הילדים הללו וחבריהם הם אחד המוקדים של הסיפור. המוקד השני הוא סיפור אהבה ענוג בין יוסוף, המכונה אבו יוסוף, רווק בשנות השלושים לחייו, ושכנתו רגינה, אלמנה שאיבדה את בעלה במגפת הטיפוס.

כתיבתו של אמתי איטית, מתונה, עירנית מאוד לפרטים. השכונה ותושביה מתמלאים חיים תוססים, חיים של נחת ושל מכאוב, של סכנה ושל נחישות. הימים ימי המנדט הבריטי, מרבית התושבים התקבצו מכל קצוות תבל ולמדו לחיות יחדיו, לגבש חברה אחת בתוך בליל הדעות והאמונות. "בשכונה שלנו באו והתקבצו כמעט כל העדות: יש מוגרבים וכורדים, עיראקים, ואפילו 'ספרדים טהורים' המתהדרים בראשי תיבות ס"ט. גם אשכנזים יש לנו מכל המינים: יש פולנים, יש רוסים ואחד גרמני שדווקא הכינוי 'יקה' שמכנים את היהודים הגרמנים לא מתאים לו, שהרי הוא איש חכם שרבים משחרים לפתחו. גם מצרים יש לנו, וי דה מי! כמעט שכחתי את הבוכרים, על חטא כזה לא היו סולחים לי". רגינה, שעיתותיה בידיה, ושמאחורי הגדר של חצר ביתה היא שומעת את המתרחש בשכונה, אוהבת את הבטחון שבקִרבה: "הנה, זה מה שטוב בשכונה שלנו, הכל גלוי וידוע, אפילו נדמה לו לבן אדם שאיש אינו מבחין במעשיו, יש מי ששומע ורואה אותו". אבל העובדה שהכל גלוי וידוע מחייבת אותה ואת אבו יוסוף לנקוט משנה זהירות, מחשש "מה יגידו", בעודם מגששים את דרכם זה אל זה. הסופר מיטיב לתאר רגעים של חיבה מרגשת שמתבטאת במגע אצבעות קצר, כשאבו יוסוף מעביר לשכנתו מעל הגדר שבין חצרותיהם כוס תה, וכשהיא משיבה אותה ריקה. לצד הרגעים הענוגים הוא מתאר באותו דיוק ממש רגעים משעשעים בחיי האחים דובק חובבי ההרפתקאות.

הספר חי מאוד, שופע צבעים, משחקי ילדים, ריחות מאכלים, קולות השוק, שריקת הפרימוס. קריאה בספר כמוה כטיול ברחובות שהיו ואינם, הליכה מתונה בין הבתים, הצצה אל תוכם, התוודעות אל אורחות החיים, ומעורבות בשמחות ובעצבונות הפוקדים את התושבים. בחשאי, לצד היומיום, מתנהל המאבק בבריטים, ומתרחשת פעילות חשאית להברחת יהודים מן המדינות השכנות ארצה. פה ושם מוזכרים שמות מוכרים, ביניהם אנה טיכו היושבת ומציירת לא הרחק מן הילדים המחפשים חרדונים, זאב חקלאי ממטולה שסייע בהברחת עולים, ישראל אהרוני, מחלוצי הזואולוגים העבריים שממנו למד הסופר, ואהרן שולוב, מייסד גן החיות התנ"כי בירושלים, שאצלו עבד כנער.

בניגוד להרגלי לקרוא ספרים ברצף, כל אחד בנפרד, את הספר הזה בחרתי לקרוא בהמשכים בין ספרים אחרים. נהניתי לטייל בירושלים של פעם, ולא רציתי להפרד.

לקינוח, הנה קטע מרנין, אחד מרבים: הנה כי כן, חלקת ארץ יפה. ארץ של סלעים ושלוליות, ארץ של ירק ופרחים וילדים צוהלים, מקפצים על הסלעים, מלקטים פרחים או גוהרים אל המים לראות את יצורי החורף המופלאים ואת בבואות פניהם המשתקפות מתוך ראי של מים ושמים […] לפעמים באות לכאן נשים המלקטות צמחי בר שונים שניתן להכין מהם ארוחות ירק לבני ביתן. גם תבלינים יש בזה וצמחי מרפא לכל דורש. מהן למדו האחים כי ניתן לאכול את גבעולי הגדילן והברקן, כאן טעמו לראשונה את עלי החרחבינה ואת זרעי החובזה, היא החלמית. כאן המציאו ולמדו איש מאחיו תעלולים שונים, פעלולים ומשחקי טבע רבים שאינם כתובים בשום ספר ואף מורה אינו מלמד אותם. הכל כאן מעניין ומרגש!

הספר והכריכה מעוטרים בציוריה של ליסה קיין-המרמן.

מהנה, מיוחד ומומלץ.

ספרי עתון 77

2016