יש משהו מיוחד וצובט לב בקריאת "שערי עזה", שראה אור ב-1960, דווקא בימים אלה שאחרי שמחת תורה 2023. משפחת עולים מאיסטנבול נשלחת בשנות החמישים להאחז במושב על גבול הרצועה, בלבה של שממה ובסמוך לאוכלוסיה עוינת. בני משפחה אחרים, שעלו לארץ כמה שנים קודם לכן, מתגוררים בתל אביב, וחששותיהם טרם העליה זכו להרגעה: "יש לנו שביתת הנשק, והוא השלום שלנו. רק יריות זעיר שם בקצות הארץ, ובטבורה יכול אדם לשבת בשלווה". יושבי הספר, לעומתם, מתמודדים לא רק עם קשיי המחיה בארץ הקשה, אלא גם עם בעית הפדאיון, המסתננים, המנתצים בתים ורוצחים את תושביהם. אם אור היום מצליח לפוגג את החששות, הלילות מעוררי יראה, כפי שמתארת אחת הנשים: "אַה, לילות שבכאן, קול הלילות שבכאן! ביום הכל דהוי, הכל אפור, בכל כאילו עוטה מסכה שקטה, המסתירה את האמת – ובלילה נושרת מסכת הרמיה – כמו מפעירים לנו את האדמה מתחת לרגלינו". בן הקיבוץ הסמוך למושב אינו מאמין בכוחו של הצבא להביס את המסתננים או למצער לסייע לישובים: "כמו אז כן היום. אנחנו, שבלי המדים, לא נותנים להם להתקדם. שאנחנו לוחמים ופרטיזנים ויודעים המלאכה. ולא הם, הטירונים, שהשתפשפו שלושה חדשים. עד שהם מתגלגלים ובאים בכל הכבוּדה שלהם וברעש גדול ומעירים את כל גמלי עֲרָב, אנו כבר הודפים… זהו… הם בגרילה, וגם אנחנו צריכים בגרילה". כיבוש סיני במבצע קדש מעניק לתושבי האזור אשליה רגעית: "ברוך השם, כולם בריאים ושלמים, ובלי פחדים, ובלי גבול, באמצע המדינה". העלילה אינה נמשכת מעבר לנקודת זמן זו.

שושנה שרירא מספרת סיפור משולב של ההתישבות ושל אשה צעירה אחת חסרת נחת וחסרת מנוח. אתי, יתומה מאב, חיה עם אמה ועם שלושת אחיה הצעירים באיסטנבול. דודתה שרה, רווקה זקנה במונחי הזמן, היא המפרנסת אותם. המרי שלה בסביבתה ובגורלה התבטא כבר בילדות כשבחרה לעצמה את השם אתי כקיצור שמה אסתר, למורת רוחה של הסביבה שנהגה לבחור קיצורים אחרים. בהמשך הרשתה לעצמה חרויות, שעל פי מוסכמות זמנה וסביבתה היו בגדר שערוריה, כמו יציאה מן הבית והסתובבות ללא תכלית במקומות שאינם נאים לנערה, פניה ישירה אל זרים, התנערות מעבודות הבית, וכיוצא באלה. כדי להגשים את מאוויה, שלמען האמת אינם ברורים אפילו לה, היא מתעלמת מאהבתה לאברהם, חברה מילדות והמיועד לה, רומסת את רגשותיה של שרה שקיוותה להנשא לאלמן אמיד חשוך בנים, שבא מתל אביב לאיסטנבול לחפש אשה, ומוצאת עצמה נשואה לא באושר, מתגוררת במקום שאינו לרוחה, ויולדת למגינת לבה בת אחר בת. למרות שאתי מפונקת, אנוכית והרסנית, הלב בכל זאת יוצא אליה, ומזדהה עם מאבקה בכבלים החברתיים שלתוכם נולדה. כך, לדוגמא, כשהיא מתפרצת אל בית אמה אחרי החתונה ומטיחה בה, "את ודודה כולכם עשיתם הקשר נגדי! שמא מקנת כספו אני, ולא בן אדם?", אי אפשר שלא לחמול על נערה צעירה שנקלעה בעיוורון אל מציאות שלא ציפתה לה. כשדודתה שרה, שהיא טיפוס הופכי, כולה טוהר וצייתנות, אומרת לה, "העיקר הם הבנים. הבנים, אני אומרת לך, קודמים לכל. אפילו לחיים שלנו, שמה אנחנו? נשים אנו לבתינו ואמהות אנו לילדינו, וכל מעשינו לבית ולמשפחה. שכּל כבודנו בבית פנימה…", אתי מתמרדת בלבה ובקול אומרת, "מה פתאום אני כלום?"

הסופרת מיטיבה לתאר את חיי הקהילה באיסטנבול ובארץ, את יחסי הגומלין בין המשפחות ובין הדמויות הנפרדות, ואת מערך האמונות שמכתיבות את התנהלותן. היא משקיפה על החברה הישראלית המתהווה, ומצביעה על עימותים שיילכו ויחריפו על רקע דתי ועדתי ועל רקע פערים חברתיים וכלכליים. נדמה כי לא הרבה השתנה בלמעלה משישה העשורים שחלפו מאז ראה הספר אור.

מעבר לאקטואליה, "שערי עזה" הוא פשוט ספר מצוין. הדמויות אמינות, אנושיות מאוד, בעיקר אלה של אתי, שרה ואברהם, אבל גם של אלה שכרוכות בהם, והשילוב של סיפור משפחתי עם סיפור לאומי מעניק לקורא ספר שהוא גם מהנה, גם מעניין וגם מעשיר ומעורר מחשבה. השפה אולי התיישנה מעט, אבל ליחו של הספר לא נס.

מומלץ מאוד.

הטקסט במלואו מצוי בפרויקט בן יהודה.

עם עובד

1960