מספר ימים לפני הגיעו לגיל מצוות נשלח נוֹנוֹ ברכבת לדודו. מה שנדמה לילד כמסע מעיק אל דוד שנוטה לחנך אותו באריכות ובטרחנות, מתגלה כמסע הרפתקאות שתכננו עבורו אביו ומזכירתו, המשמשת לנונו, שהתייתם בעודו תינוק, כתחליף אם. נונו, כך הוא מגלה כשמכתב מהשניים צץ לפתע בתא בו הוא יושב, אמור לאתר ברכבת אדם מסוים, לקבל ממנו משימה שתעביר אותו לידי אדם אחר, וכן הלאה עד להפתעה בסיום. אלא שמבטו של נונו נמשך אל אדם בשם פליקס, שאינו זה שאליו הוא אמור לפנות. נדמה לו שהוא בסך הכל מדלג על כמה שלבים, אך בפועל הוא מוצא עצמו מעורב בהרפתקה בלתי מתוכננת (ואולי כן מתוכננת כדי לעקוף את התכנית המקורית?). בסיומו של מסע מתעתע ורב תהפוכות יזכה סוף סוף לשמוע את סיפור חייהם של הוריו, ובעיקר של אמו שעליה אין איש מוכן לדבר, ויבין מדוע גדל כשם שגדל וכיצד עוצב אופיו.

אביו של נונו הוא קצין משטרה, שהכשיר את בנו מגיל צעיר מאוד לעירנות של בלש ולמשמעת נוקשה. נונו אמנם משתדל לעמוד בסטנדרטים הקשוחים של אביו, אבל יש בו גם צד פרוע, חסר מנוח, שגורם למוריו לא אחת להתייאש ממנו. גבי, מזכירתו של האב ובת זוגו, היא זו שממהרת לכבות שריפות ולעמוד לצדו של הילד. "אולי לא כל אחד מתאים בדיוק למסגרת המרובעת של בית-הספר! כי יש אנשים עיגולים, גבירתי, ויש אנשים שמיניות, ויש ילדים בצורה של, נניח, משולש, למה לא, ויש – […] יש ילדים זיגזג!", היא מסבירה למורה. גבי היא גם זו שיוצאת עם נונו למקומות שהילד אוהב. הם חוזרים שוב ושוב לסיור בבית חרושת לשוקולד, ממתינים שעות ליד ביתה של שחקנית נערצת, והולכים לים, שבו נונו אוהב לשחות, למרות שגבי חשה שם שלא בנוח.

גרוסמן הגדיר את הספר כ"צוהל", ויש בו אכן שמחה מתפרצת, יותר בסגנונו המבעבע והצבעוני, פחות בתכניו. כך מתאר נונו רגע של אושר: "אותו רגע הצליף מנהל הקרקס הפנימי שלי בשוטו הארוך, וקול פיצוץ עז נשמע בתוך אוזניי השתים. התזמורת פצחה בנגינת מארש מהיר, ושלושים ושניים לולייני, שלושת בולעי האש שבי, שני קוסמַי, משליך סכינַי, ליצנַי, קופַי, אריותַי ופילַי, וחמשת נמרַי הבנגאליים פרצו כולם בבת-אחת לתוך הזירה שלי, המוצפת אור זרקורים, והחלו לסובב אותה בסחרחרת לא פוסקת… כן, זה היה מין רגע כזה, מקרה נדיר כזה, שקרקס שלם בורח כדי להצטרף לילד, וקולו של כרוז שיכור מרוב אושר הרעים בתוך רמקולֵי אוזניי הוורודים: 'גבירותי ורבותי, קהל אהוב, קבלו אותי!'". אבל נונו הוא רוב הזמן ילד אומלל למדי. ההסתרה שמסתירים ממנו את אמו שמתה מתמיהה אותו וכואבת לו. הקשיחות של אביו גורמת לו לפעמים להעריץ אותו ולפעמים לחשוש ממנו. הוא מוכן לעשות הכל, כולל להשפיל את עצמו ולסכן את חייו, כדי לשמור לצדו את החבר היחיד שלו. הוא אוהב את גבי, וחי בחרדה מפני האפשרות שהיא תנטוש את המשפחה בשל סירובו של אביו לשאת אותה לאשה. הזיגזגיות שלו באה לידי ביטוי גם בהתקפים של אובדן עשתונות. "רעש היה תמיד מבלבל אותי. ורעש חזק כזה, שבא עלי מכל הצדדים, היה גורם לי להשתגע ממש. כהרף-עין לא היה לי עור שיפריד ביני לבין שאר העולם, והייתי נשאב ועף לתוך מערבולת הרעש, ונקרע לאורך ולרוחב, ואפילו לא הייתי מרגיש שזה אני שצורח ככה".

נונו מבין די מהר שהמסע שאליו מוליך אותו פליקס אינו זה שאליו התכוונו אביו וגבי. אבל למרות היותו עירני ורגיש ונבון ומודע, הוא מניח לעצמו להסחף. בסיומה של דרכם המשותפת, כך הוא חש, מצפים לו פתרונות של סודות חייו.

משהו מן הערפל שבחלום נסוך על הסיפור. לקח לי קצת זמן להכנס לאוירה ולהשתחרר משיפוטיות בנוסח 'מי שולח ילד בלתי צפוי לנסיעה לבדו ועוד מעמיס עליו משימות'. משעה שהנחתי לעצמי להסחף עם הפיתולים הפלאיים לעתים של העלילה, נהניתי הנאה מרובה. מכל מקום, שום ערפול ושום שיפוטיות אינם יכולים לעמוד בדרכה של התאהבות בלתי נמנעת בנונו, שמספר את סיפור ההרפתקה ממרחק שנים, אך מביע בכנות ובאמינות את שחש כילד. גרוסמן עצמו, מפיו של נונו, מתייחס לקראת סיום לאוירת הספר: "סיפרתי להם הכל, או כמעט הכל, ובעצם – מעט מאוד, כי תכף כשהתחלתי לדבר הבנתי שאת העיקר לא אוכל לספר, כי העיקר היה לא לגמרי מובן, וחמקמק, וגם לא הגיוני. הרגשתי כמו מי שקם משינה ומספר בהתלהבות חלום שחלם, ותוך כדי דיבור החלום מתפוגג לו ונעלם".

ספר מקסים ממש.

הספריה החדשה

1994