גוסטב פלובר בן החמש-עשרה כתב, כעשרים שנה לפני "מאדאם בובארי", שני סיפורים המתארים את שמתרחש בנפשה של אשה שזכתה לאהבה וננטשה. השני מבין שני הסיפורים שבקובץ, "תשוקה ומוסריות", הוא מבשרו של הספר, ובו אשה נשואה משועממת נסחפת אחר מאהב, עד שהוא קץ בה ומתנתק. פלובר עוקב אחר הידרדרות מצבה הנפשי, ואחר היאחזותה האובססיבית באהבה שהסתיימה, עד הסוף הטרגי. את האשם הוא תולה לא באשה שהתיחסה בקור לב אל בעלה ואל ילדיה, אלא בגבר שפיתה אותה: "קְשה לב כי הוא גבר, הוא יכול לנהוג בכוח ובאלימות, הוא יכול לומר בכל מקום שהיא פילגשו […] אחר כך, כאשר הוא מותירה שבורה ומושפלת […] הוא זונח אותה, כמעט אינו מזהה אותה, נוטש אותה לגורלה המר; הוא אף שונא אותה מדי פעם. הוא ניצח בהתערבות".

הראשון מבין השניים, "להריח בושם או המוקיונים הנודדים", שהוא בעיני הטוב מביניהם, מציג שני מוקדים סיפוריים. האחד הוא הטרגיות של העוני, עליו כותב פלובר, שגדל בבית מבוסס, בחמלה: "באשר לי, דבר אינו מעציב אותי יותר מן הדלות המסתתרת מתחת לבלואי העושר, יותר מכותפות על מדיו של משרת המכסות את שערה החשוף של הדלות, יותר משיר המחפה על בכי קורע לב, יותר מדמעה מתחת לטיפה של דבש. לכן אני נד באהבה כנה מאוד למוקיונים ולנערות השעשועים". ראש המשפחה בסיפור הוא אדם דורסני, רודה בילדיו הרעבים, הנאלצים להופיע כמוקיונים, ומשפיל את אשתו שנסיבות חייהם כיערו. גם כלפיו פלובר מגייס רחמים והבנה: "הדלות היא שעשתה אותו למוקיון. הרעב כה חידד את שיניו עד שדלף אותו לבית הימורים. החינוך שקיבל הפך אותו לגבר מופקר […] ילדיו אינם חביבים עליו מפני שהם אומרים לו: "אני רעב!" וצעקה זו מכאיבה לו כי אין לו מה לתת להם".

המוקד השני הוא סיפורה של האשה, זו שהזקנה והתכערה ונדחתה, ובהמשך נאלצה לחיות לצד בעלה ובת-זוגו החדשה, הצעירה, היפה, כובשת הלבבות. הסופר הצעיר מיטיב להבין ללבה של האשה המבוגרת, שגם לה נכון גורל מר.

באחרית דבר מציין ראובן מירן כי קשה להאמין שנער בן חמש-עשרה כתב את שני הסיפורים הללו. מצד הכשרון, הבטחון בכתיבה, והיכולת להתבונן בנפשם של אנשים מבוגרים שעולמם שונה מעולמו, אכן עובדה זו מפליאה. מצד שני, יש בסיפורים להט ונחרצות שמעידים במידה מסוימת על תפיסת עולם צעירה של שחור-לבן. אין בכך כדי לפגום בהתרשמות מהם.

לסיפור הראשון צירף פלובר מבוא ודברי סיום, שבהם התייחס למוטיבים של כתיבתו, ולהתיחסות שוודאי יקבל הסיפור שאותו הגדיר כ"פילוסופי מוסרי, לא מוסרי". בין השאר הוא כותב גם על חדוות הכתיבה: "לכתוב, הו! לכתוב משמע להשתלט על העולם, על הדעות המקובלות שלו, על מידות המוסר שלו, ולסכם זאת בספר. משמע לחוש שמחשבותיך נולדות, גדלות, חיות, מזדקפות על מכונן, ונשארות שם לתמיד".

מעניין ומומלץ.

Un Parfum à Sentir ou Les Baladins & Suivi de Passion et Vertu – Gustave Flaubert

נהר ספרים

2016 (1836, 1837)

תרגום מצרפתית: אביבה ברק-הומי