המיתולוגיה הרומית, בניגוד למה שרבים חושבים שהם יודעים עליה, אינה העתק-הדבק של המיתולוגיה היוונית בשינוי שמות. אכן למיתוסים היוונים יש נוכחות משמעותית במיתולוגיה הרומית, אך זו האחרונה התפתחה באופן עצמאי, כללה אינספור דמויות וסיפורים מקוריים, והטמיעה אל תוכה במודע ובמתכוון מיתוסים של עמים רבים, נוסף ליוונים, שסופחו לאימפריה.

הספר נפתח באיניאדה מאת ורגיליוס. זהו סיפור מסעו של איניאס מטרויה לרומא, הדומה במידה לא קטנה לאודיסאה, ונועד, בין השאר לבסס את מעמדו של אוקטבינוס, פטרונו של ורגיליוס, כצאצא של ונוס, סבתו של איניאס. המיתוסים העוקבים נועדו לכסות את התקופה שבין מלחמת טרויה (1200 לפנה"ס) ליסוד רומא (753 לפנה"ס), וליצור רצף בין איניאס לרומולוס ורמוס מייסדי רומא. בין יסוד רומא להקמת הרפובליקה (509 לפנה"ס) שלטו ברומא מספר מלכים, להם מוקדש הפרק הבא. לכל אחד מהם סיפור מיתי משלו, המפרט את קורות חייו ואת פעילותו. חוקרים רבים סבורים כי עצם קיומם של המלכים הללו הוא מיתוס, וגם אם אכן התקיימו הרי הפעילות המיוחסת להם לא בהכרח ארעה בזמנם. פסיכה ואמור, המתוארים בסיפור מתוך "חמור הזהב" של לוקיוס אפוליאס שנכתב בשנת 160 (הרומן היחיד בשפה הלטינית מאותה תקופה ששרד בשלמותו), הם גיבורי הפרק הבא בספר. הפרק שאחריו הוא מקבץ סיפורים קצרים אודות דמויות מיתולוגיות שלא היו אלים. אחריהם מגיע תורם של אלי רומא הקדמונים, שהיו, בניגוד לאלים היווניים, ישויות ללא גוף וללא ביוגרפיה. מספרם עצום, וניתן ללמוד מקיומם המיתי על מה שהיה חשוב בעיני הרומאים באותה תקופה (כך, לדוגמא, יש שורה ארוכה של אלים שנועדו להבטיח כל פרט בהתפתחותם של ילדים). לאחר כל אלה מוצגים אלי רומא לפני שהוטמעו באלי יוון, והאופן בו הוטמעו בהמשך. הפרק המסכם עוסק בהשפעת המיתולוגיה הרומית על הנצרות.

כמו ספריו האחרים של אפי זיו, גם הספר הזה ערוך באופן לוגי, כתוב בשפה נהירה, שופע ידע, ומשלב בין היסטוריה ומיתולוגיה לאמנות. לעיצובו של הספר על ידי אמרי זרטל וסיון טולדו יש חלק בחווית הקריאה הנעימה והנאה לעין. מרשימה מאוד הנוכחות המתמשכת של המיתולוגיה בחיינו מאז ועד היום, בשפה, בדימויים, באמנות. כך, לדוגמא, אנו אומרים mint ו-money, על שם מקדש יונו המזהירה Juno Moneta, שהיה המקום בו הוטבעו המטבעות של רומא; הנחש והצלוחית של סאלוס, אלת הבריאות, הרווחה והשגשוג, הם הסמל של בתי מרקחת מודרניים; שמות ימי השבוע בצרפתית משני עד שישי משקפים שמות אלים; בתמונה של המלכה אליזבת הראשונה מן המאה השש-עשרה היא נראית אוחזת כברה המעידה על בתוליה, זכר למבחן שנאלצו לעבור כוהנות ווסטאליות שלא שמרו על בתוליהן – העברת מים מהטיבר למקדש בכברה – כדי להוכיח את חפותן ולהמנע מקבורה בחיים; ועוד ועוד.

מתוך העדפה אישית שלי, הייתי שמחה ליותר אבחנות בין היסטוריה למיתוס, אבל אני מבינה שלא ניתן להקיף נושא כל כך רחב בספר, ושברוב המקרים האבחנה אינה ברורה. מכל מקום, הספר מרתק בפני עצמו, ופתח לי את התאבון לקרוא עוד. יותר מזה, הוא עורר בי רצון ישן לשוטט שוב ברומא, והפעם להחזיק אותו איתי כדי לקרוא אודות המקומות המוזכרים בו בעודי שם.

מרחיב דעת ומומלץ.

כנרת זמורה

2024