ב-9 ביוני 1924, בהיותו בן שלושים ותשע, נעלם מטפס ההרים ג'ורג' מאלורי סמוך לפסגת האוורסט. יחד אתו נעלם גם שותפו לטיפוס, אנדרו אירווין, שהיה בן עשרים ושתיים. שבעים וחמש שנים אחר-כך נמצאה גופתו של מאלורי עם סימנים לפציעה שנגרמה ככל הנראה מנפילה. האם הצליחו השניים להגיע לפסגה וכשלו רק בנסיונם לשוב ממנה? השאלה הזו נותרה פתוחה. הנתיב שבחרו בו נראה בלתי עביר, ולכן קיימת סברה כי ויתרו על הנסיון מטרים ספורים לפני שהגיעו למטרתם. מצד שני, משקפי השלג של מאלורי נמצאו בכיסו, עובדה המעידה על החשכה שהחלה לשרור כשפנו לחזור, ואולי יש בכך משום ראיה להשלמת הטיפוס, שאם לא כן היו שבים בשעות האור. עמדה זו נתמכת גם בהיעלמות תמונתה של אשתו של מאלורי, שאותה תכנן להניח על הפסגה כשיגיע אליה.

ג'פרי ארצ'ר מעדיף להאמין שמאלורי, שהיה ראש צוות המטפסים במשלחת, הגשים את חלומו. ב"שבילי התהילה", מונח שנלקח מאחד ממכתביו של מאלורי, הוא מתאר את חייו של המטפס, החל מילדותו כבנו ההרפתקן וחובב הסכנות של כומר, ועד מותו בעת הירידה מפסגת האוורסט אחרי שהניח עליה את תמונת אשתו רות. הוא עוקב אחריו בשנות לימודיו, מתלווה אליו לוונציה למסע החיזור אחר רות, וכמובן מתאר בפרטי פרטים את מסעותיו אל האוורסט, או בשמו הטיבטי שמאלורי העדיף צ'ומולונגמה, אלת אם העולם. ארצ'ר מספר גם על ידידיו של מאלורי, שהיו שותפים לתשוקת הכיבוש שלו, ובשוליים מתאר את החברה הבריטית הקולוניאליסטית של תקופתו.

קורות חייו של מאלורי ותיאורים מפורטים של המשלחת שבה השתתף מצויים ברשת, ולכן לא ארחיב. אזכיר רק שמאלורי הוא זה שאחראי לתשובה הפשוטה והאלמותית לשאלה למה בכלל לטפס על ההר: "כי הוא שם".

למרות פה ושם קישוטים ספרותיים, לצד כמה קלישאות פשטניות, "שבילי התהילה" הוא תיעוד מוצלח ומומלץ להיכרות עם מאלורי. ארצ'ר הוא כותב רהוט, בעל יכולת לספר סיפור מרתק. הוא מסתמך במידה רבה על מכתבים שכתב מאלורי, וגם על דברים שכתבו האנשים שאתו, והקריאה בספר סוחפת ומעשירה.

פסגת האוורסט נכבשה לבסוף ב-1953 על ידי אדמונד הילארי וטנזינג נורגיי. במאי 1994, מספר שנים לפני שגופתו של מאלורי נמצאה, הגיע נכדו, ג'ורג' לי מאלורי השני, אל פסגת האוורסט. במחווה לסבו ולסבתו הניח עליה תצלום של שניהם.

Paths of Glory – Jeffrey Archer

מודן

2010 (2009)

תרגום מאנגלית: בועז וייס