בחורף הקר של 1988 מצאו הספרניות בספריה הציבורית של העיירה ספנסר שבאיווה חתלתול בתיבת ההחזרות. בטמפרטורה של מינוס עשר מעלות הוא התכווץ קפוא בין הספרים, כפות רגליו סובלות מכוויות קור, ויילל חרש. הספרניות הרחומות, בראשות המנהלת ויקי מיירון, הצליחו להשיב אותו לאיתנו, ומכיוון שכבש את לבן ביקשו לתת לו בית בספריה. הן נתקלו בהתנגדויות שונות, של חבר המנהלים, של אנשים שלא חבבו את הרעיון לקרוא בחברתו של חתול, של הורים מודאגים לילדים אלרגיים. אבל דיואי, כפי שכונה על שם שיטת התיוק, היה לבן-בית (יש שיאמרו, לבעל-בית), לסמלה של הספריה, ובמידה מסוימת גם לסמלה של ספנסר, ובמשך תשע-עשרה שנות חייו היה לחלק בלתי נפרד משתיהן. החתול, ששמו המלא היה Dewey Readmore Books, ובתרגומו העברי דיואי חתול-ספרים, היה מוכר הרחק מגבולות העיירה, ולאחר מותו אפרו נקבר בחצרה, ופסל לזכרו הוצב בה.

ויקי מיירון, מנהלת הספריה שכתבה את הספר, מייחסת לדיואי, מעבר לחמידות ולמתיקות, גם אינטליגנציה רגשית, רגישות יוצאת דופן לסבלות הזולת, שעון פנימי מדויק, הבנה של בני האדם עם מלים ובלעדיהן, נאמנות בלתי מתפשרת, יכולת לתקשר, ונכונות סבלנית לשתף פעולה. היא מספרת, בין השאר, על המאמצים שעשה מדי ערב למנוע ממנה לצאת הביתה ועל התיצבותו מדי בוקר ליד הדלת לקבל את פניה, על ילדה משותקת ומנותקת שצחקה לראשונה בזכותו, על אנשים שנסעו שעות כדי לראות אותו והתאהבו, על דרכו לחלק את אהבתו לכל, ועוד. לדבריה, דיואי חולל מהפך בספריה, והיא הפכה למקום שאנשים באים אליו לא רק כדי להסתגר כל אחד עם ספריו אלא כדי לשוחח עם אחרים. בתחילת 1988 היתה העיירה ספנסר, שבלב המרחב החקלאי של איווה, שרויה במשבר כלכלי, ודיואי סיפק נחמה. "הוא היה הרבה יותר מהסחת דעת. סיפורו של דיואי השיק לסיפורם של אנשי ספנסר. הזדהינו אתו. האם לא כולנו נזרקנו לתוך תיבת ההחזרות של הספריה על ידי הבנקים? על ידי כוחות כלכליים זרים? על ידי אמריקה כולה, שתושביה אכלו את האוכל שלנו אבל לא התעניינו באנשים שגידלו אותו?". שלא במישרין דיואי גם תרם להתפתחותה של העיירה. ספנסר, אחת מני עיירות קטנות ושכוחות בלב שדות התירס האינסופיים, זכתה לתשומת לב בזכות דיואי, שהתפרסם מאוד אחרי שתמונתו זכתה בתחרות צילומים, וכשמשקיעים חיפשו מקום לפתוח בו עסק, שמה של ספנסר עלה באופן טבעי בזכותו.

סיפורו של דיואי הזכיר לי את זה של אוסקר, החתול בבית האבות הסיעודי מן הספר "ביקור חולים עם אוסקר" (אף הוא בהוצאת מטר ובתרגומה של אליענה אלמוג). גם אוסקר, כך על פי ד"ר דייויד דוזה שכתב עליו, גילה רגישות מיוחדת כלפי בני האדם וידע להציע נחמה.

הסופרת נהגה בתבונה כשלא הצטמצמה לסיפורו של החתול בלבד. היא מספרת על מדינת איווה, על העיירה שבה נולדה וגדלה, על אורח החיים החקלאי ועל זה שבעיירות, ומתארת את השינויים שהאזור עבר עם השנים. היא מספרת גם את הסיפור האישי של משפחתה הגדולה, כולל המאבקים האישיים הרבים שחוותה, ומרחיבה גם על עבודתה בספריה. בסופו של דבר הכל מתנקז אמנם אל דיואי, אבל ההרחבות מעניקות מבט מעניין על הסביבה ועל התקופה.

חיות מחמד הן לא בנות בית אצלי. אני מעדיפה לעקוב אחרי בעלי חיים בטבע, ובכל זאת האהבה וההתלהבות של הכותבת מדבקות, ונהניתי לקרוא את הספר.

Dewey – Vicki Myron

מטר

2008 (2008)

תרגום מאנגלית: אליענה אלמוג