עטר מאור, תושבת בארי, מתארת בשורות קצרות, בתמצית מצמררת, את שאינו ניתן לתיאור. כמעט עשרים שעות של שהות בממ"ד עם שני ילדים צעירים, מוכנה למה שיבוא עם סכין מטבח ביד ומחבוא לילדים בארון. בחוץ צעקות, יריות. לא ברור מי חי ומי כבר לא. בפעם האחרונה ששמעה מהוריה הם שכבו בממ"ד בביתם כשסביבם אש ועשן.

ואחרי אותם יום ולילה נוראים של שמחת תורה – יציאה מן הישוב כשבן הזוג נותר להלחם, החיים הרחק מהבית, הרגישות של הילדים, החברים שנחטפו ואלה שאינם.

וגם רגעי חסד. חיילים שנתנו ליבם לפחד של הילד בן השש וחיזקו אותו. ההורים שניצלו. מורות עם לב פתוח בבתי הספר שהוקמו לילדי המפונים. חברים ששוחררו בעסקת החטופים.

לפני כחודש קראתי את ספרו האוטוביוגרפי של שמואל בק, "מצויר במלים". מכל פרקי הספר נצרבה במוחי במיוחד תמונת הילד, רק כבן עשר, הנדחק אל מחבוא צר שהכין עבורו אביו, ושוהה בו לבדו בדומיה במשך שעות כדי להנצל מאקציה. "האם הילדים יישארו שקטים בארון כי אמרתי להם שלא משנה מה הם שומעים – הם שקטים ונשארים בו?", חושבת עטר מאור, כשהיא מתכננת עבור בת השמונה ובן השש את מה ששום הורה אינו צריך לתכנן עבור ילדיו. אף פעם.

הספר הצנום הזה נכתב בשתי שפות, עברית ותרגום מלא לאנגלית עבור קוראים זרים, והוא בבחינת מעט המחזיק את המרובה. אפשר לצעוק את הכאב, לתאר כל פרט מזוויע. ואפשר לתת ביטוי לרוע ולאימה, וגם לתקווה, במילים מזוקקות מלאות עוצמה, כפי שעשתה הכותבת.

את העטיפה מעטר ציורה של זיוה ילין, "העץ הגדול ליד חדר האוכל" מסדרת "לילה בבארי".

שובר לב וחשוב.

שתים בית הוצאה לאור

2024