בגן האושר נפגשים נערים ונערות, דרי רחוב, שנפלטו ממשפחותיהם ועוסקים בזנות, שנרמזת בסיפור, כדי לשרוד. לכל אחד מהם ישנו ה"סוציאלי" שלו, איש שרותי הרווחה שמנסה לארגן לו מסגרת, אבל כפי שאומר אורי המספר,

בגן – אני אני.

לא חבילה, ולא חולה, ולא מטופל, ולא בשיקום,

סתם אני.

ישנם מוסדות שיכולים לקלוט את הצעירים, משפחות אומנה שיכולות לטפל בהם ואולי להעניק להם בית, אבל יש בגן שותפות גורל שאינם יכולים למצוא בשום מקום אחר. ושוב במילותיו של המספר,

אני ביקשתי שותפות.

מתוך השותפות, ידעתי, באה החמלה.

ובגן מצאתי שותפים.

נמצא שם עולה מאתיופיה, שברח מנסיון לכפות עליו זהות חדשה; צעירה ערביה שנוצלה מינית על ידי אביה; בן לאב מוכה הלם קרב ולאם מעורערת שחווה אובדן קשה; צעיר שעובר תהליך לשינוי מין, ועוד. כל אחד מגיע עם הסיפור הקשה שלו אל הגן, אל המקום בו יש לו סיכוי למצוא שותפות גורל והבנה. אבל גם הגן מכזיב לעתים.

איציק וורגפט, פסיכיאטר המטפל בילדים ובמתבגרים, מספר על הנערים והנערות הללו בספרון צנום ובשורות קצרות, החושפות את הרקע שהוביל כל אחד מהם אל הגן, ומתמצתות את הרגישויות ואת המכאובים. בסיום הוא מספק הצצה אל קורותיהם שנים אחר כך. כל אחד מהם יכול היה לספק חומר לספר משל עצמו, אבל גם בתמצית הסיפורית הזו הכאב והמצוקה חדים ונוגעים.

עצוב.

בשוליים: לקחת שלוש שורות נפרדות משיר של רחל, ולהציג אותן כציטוט רציף, יש בזה טעם לפגם וחוסר כבוד כלפי היצירה והיוצרת.

לקריאת פרק ראשון

ינאי הוצאה לאור

2024