בשנת 1982 הוכר יאן קרסקי הפולני כחסיד אומות עולם, ומספר שנים אחר כך הוענקה לו אזרחות כבוד של מדינת ישראל. קרסקי זכה לכבוד זה בשל פעילותו הבלתי נלאית במהלך מלחמת העולם השניה להביא את רצח העם היהודי לידיעת העולם, פעילות שבשלה כונה "האיש שניסה לעצור את השואה". היו בהיסטוריה הפולנית הרבה גיבורים, כותב ההיסטוריון אנדז'יי זביקובסקי, והיו הרבה מדינאים מוכשרים, אבל נדירים היו האנשים ששילבו באישיותם את הגבורה עם הכשרון המדיני. קרסקי נמנה עם הנדירים.

יאן קרסקי, שנולד ב-1914 בשם יאן קוזיילבסקי ובחר לשמור על השם קרסקי שניתן לו במחתרת, הצטרף לארמיה קריובקה, המחתרת הפולנית, אחרי שנמלט ממחנה שבויים של הצבא האדום. כאיש משרד החוץ הפולני לפני המלחמה, וכמי ששלט בשפות זרות, מונה לתפקיד השליח המקשר בין המחתרת לממשלת פולין הגולה. גם לאחר שנפל לידי הגסטפו, והצליח להמלט אחרי שעבר עינויים, המשיך בתפקידו זה. אחרי המלחמה הצטנע ואמר שהיה תקליט להעברת ידיעות, אבל זביקובסקי מצביע על הדוחות שסיפק קרסקי, ורואה בו אנליטיקאי מעניין, שסיפק הערכות מעמיקות ועצמאיות. כבר בדוחות שכתב בפברואר 1940 התייחס למצבם של היהודים אחרי הכיבוש. בשנים שאחר כך עמד בקשר עם פעילי המחתרת היהודית, נכנס פעמיים במסווה לגטו ורשה ופעם אחת למחנה איזביצה לובלסקה (אותו זיהה בטעות כבלזץ), ונטל על עצמו את השליחות לגייס מדינאים באירופה ובארצות הברית לסיוע ליהודים ולעצירת ההשמדה. בכל פגישותיו בארצות הברית הציג חמישה נושאים, על פי סדר זה: הפעילות הקומוניסטית בשטחי פולין, הענין היהודי, מעמד הממשלה הגולה, הקשר הפוליטי בין הממשלה הגולה לפולין, ההיקף והיכולות של תנועת המחתרת. הוא הותיר רושם על האישים איתם נפגש, ביניהם הנשיא רוזוולט, אבל בענין היהודי נתקל בתגובות שבין חוסר אמון לאדישות. לעולם היו נושאים אחרים על סדר היום. רוזוולט, לדוגמא, התעניין בעיקר בהתנהלות הסובייטית, כשהוא נותן דעתו על אירופה שעתידה לקום מן ההריסות בתום המלחמה. תגובתו על השמדת היהודים היתה חלשה, ללא שאלות המשך. קרסקי עצמו הביע את הסברה שאנשים יכלו לדעת על ההשמדה גם בלעדיו, אבל העדיפו לדחוק את הידיעה, והמעורבות שלו לא הביאה הצלה.

זו אינה הביוגרפיה הראשונה שנכתבה על קרסקי. זביקובסקי הגדיר את הביוגרפיה הזו כ"נסיון לשלב את הגורל הטרגי של יהודי פולין עם ההיסטוריה הפוליטית-חברתית של הפולנים תחת הכיבוש הגרמני ועם התנגדותם רבת הגבורה במסגרת מדינת המחתרת היחידה באירופה". לפיכך הספר כולל תיאור מפורט של ההתארגנות הפולנית בבית ובחוץ, מנתח את הלכי הרוח של הפולנים תחת הכיבוש, עומד על כוונותיהם של הגרמנים (הנס פרנק אמר באוקטובר 1939: "יש להתייחס לפולין כאל מושבה, והפולנים יהיו עבדי הרייך הגדול"), מספר על סבלם של הפולנים ועל יחסם לסבלם של היהודים, ומתאר את פעילותם של גופים כמו המשטרה הכחולה. בהקשר למשטרה הוא מרחיב על אישיותו ועל תפקידו של מריאן סטפן קוזיילבסקי, אחיו הבכור והמשפיע של קרסקי, שעמד בראש הכוח בורשה, סירב להשבע אמונים לרייך, וסיפק לממשלה הגולה רשימה שמית של שוטרים שניתן יהיה לסמוך עליהם ביום פקודה. בהקשר ליחס הפולנים ליהודים הוא מתאר, בין השאר, את הפעילות של ארגון הסיוע ז'גוטה, שנוסד על ידי זופיה קוסאק-שצ'וצקה, אנטישמית בוטה, שהפרידה בין סלידתה מן היהודים לחובתה הנוצרית למנוע את רדיפתם ואת השמדתם.

קרסקי כתב ב-1944 ספר בשם "סיפורה של מדינה במחתרת", שיועד לקהל במערב, ותיאר את פעילותו ואת פעילות המחתרת הפולנית. בשל מגבלות בטחוניות והצורך בחשאיות, הספר אינו בהכרח מדקדק בפרטים, אבל מציג בכל זאת תמונה מקיפה. זביקובסקי משתמש בספר זה כאחד ממקורותיו, אחד מרבים, תוך שהוא מנתח אותו בדקדקנות של היסטוריון. בשנות השבעים חזר קרסקי לתודעה אחרי שהתראיין לסרטו של קלוד לנצמן "שואה". במהלך השנים עד מותו בשנת 2000 זכה להיות מונצח ומוערך ברחבי העולם, כולל מועמדות לפרס נובל לשלום, קבלת המדליה הנשיאותית האמריקאית, עיטורים צבאיים יוקרתיים מממשלת פולין, וכאמור תואר חסיד אומות עולם.

אחרי המלחמה עבר יאן קרסקי, שהיה אז כבן שלושים, להתגורר בארצות הברית. לפולין לא יכול היה לחזור משום עברו כחבר מחתרת. הוא הצליח לצרף אליו את אחיו, שקיבל בארצות הברית מקלט מדיני, אך לא הצליח להסתגל לחיים בגלות ובשנת 1964 התאבד. קרסקי נישא לרקדנית היהודיה פולה נירנסקה, שנמלטה מפולין לבריטניה ב-1935 בשל האנטישמיות הגואה, ואיבדה בשואה עשרות מבני משפחתה.

"קרסקי" יורד לפרטי הפרטים של התקופה (הוא אולי מפורט מדי עבור קורא שאינו פולני ואינו מכיר את עשרות הנפשות החולפות בספר), בוחן אותה מכמה וכמה היבטים, ומעלה על נס אדם מיוחד שלמרות כל המכשולים פעל ללא לאות למען השליחות שנטל על עצמו.

מרתק ומומלץ.

Karski – Andrzej Żbikowski

כרמל

2016 (2011)

תרגום מפולנית: יצחק קומם