אדם דלגליש, איש הסקוטלנד יארד, ביקר, כמעט באופן מקרי, במוזיאון דופיין, שבוע לפני שהתרחש בו רצח. המוזיאון, שמתרכז בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, מציג, בין השאר, את מקרי הרצח שאירעו באותן שנים. מכרו של דלגליש, ששוקד על מחקר שמטרתו להציג מקרי רצח כמשקפי התקופות בהן התרחשו, גייס את דלגליש להסיע אותו אל המוזיאון, וסייר אתו בכמה מחדריו. שבוע אחר-כך, כאמור, יירצח אדם במתחם המוזיאון, והמפקח יחזור אל המקום כחוקר.

פ.ד. ג'יימס אינה ממהרת לשום מקום. רבע ספר עובר בין ההכרזה במשפט הפותח אודות הרצח העתידי ועד שהוא מתרחש בפועל. בסבלנות ובפרטנות היא מספרת את סיפורו של המקום, מציגה את הדמויות המעורבות בו, משרטטת אוירה חיה ואמינה, ומניחה את היסודות לחקירה שתפתח בהמשך. בעיני, הסיפוריות הזו היא הצד החזק של הספר. למרות תככים ומכאובים, הקריאה מהנה מאוד, ומאפשרת צלילה אל בריטיוּת בטעם של פעם, גם אם העלילה מתרחשת בזמנים מודרניים. כמו ב"רצח בבית נייטינגייל", גם כאן היא מודיעה לעתים מראש מה עתיד להתרחש, אך אין בכך כדי לפגום בזרימת העלילה ובהפתעה מן התפניות שמתרחשות בה.

אותה סיפוריות נעימה מאפיינת גם את ההמשך, אך כעת משולבת בה חקירת הרצח ומה שמתרחש בעקבותיו. במפתיע, החקירה היא הצד החלש של הספר, בעיני. לדוגמא, דלגליש מפגין אינטואיציה שלא שכנעה אותי, כשהוא חושף פרט ביוגרפי, שבדיעבד מתברר שאינו קשור לפענוח, ובסופו של דבר התעלומה מתפצחת כנראה בזכות היבט טכנולוגי שמשום מה אינו מוזכר כשהפיצוח מוסבר. העובדה שזהות הרוצח או הרוצחת כל כך קלה לניחוש פגמה בעיני במתח המתבקש.

"רצח במוזיאון" הוא הספר השנים-עשר מתוך ארבעה-עשר ספרי דלגליש. אני מניחה שיש טעם בקריאה על פי סדר הכתיבה, אבל הספר עומד לגמרי בפני עצמו.

בשל הכתיבה המהנה, ולמרות הפגמים בהיבט הבלשי, אמשיך לקרוא מספריה של פ.ד. ג'יימס.

The Murder Room – P.D. James

אריה ניר

2004 (2003)

תרגום מאנגלית: נעה בן-פורת